מועדון הקריאה מפגש 19: עקורה (uprooted) – נעמי נוביק
[המפגש התשעה עשר של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]
לקח לי חצי ספר לפענח איזה סוג סיפור הוא 'עקורה'. הנה הרמזים שהיו לי:
– יש בו נסיכים, נסיכות, קוסמים, מכשפות וטירות מפוארות.
– הקסמים בו מרהיבים, ונעשים בהינף שרביט קסמים.
– האווירה היא אווירת קסם טהור של סיפור אגדה מודרני.
אתם הבנתם את זה? 'עקורה' הוא סרט מצויר של דיסני!
אני אומר את זה בצורה חיובית, כן? לסרטי דיסני יש קסם ילדות שקשה לחקות, ושתי המערכות הראשונות של עקורה מכילות את אותו הקסם. זה לא סיפור sub creation עם עולם פנטזיה מקורי ואמין. זה כן ממתק לקריאה.
אבל… אז מגיעה המערכה השלישית והאחרונה. יש בה מאבק אפי עצום. וסליחה, אבל זה ממש לא מתיישב עם שאר הסיפור. גם קרבות הסיום בסרטי דיסני הם הנקודה החלשה של הסרטים. אבל הם כולה באורך חמש דקות. את המערכה השלישית של עקורה לקח לי שעתיים וחצי של שיעמום לקרוא.
שאלה: איזו ביקורת כותבים על ספר עם שתי מערכות נהדרות ומערכה אחרונה חלשה?
תשובה: את הביקורת שתמצאו אחרי התמונה.
בכפר פולני קטן חיה נערה בשם אגניישקה. היא הפרוטוטייפ של טום-בוי כפרית: שיער מבולגן, בוץ על הבגדים, הולכת מכות עם הבנים.
במגדל מעל העמק בו שוכן הכפר, גר דרקון. רגע רגע, תרגעו, זה לא דרקון אמיתי. זה קוסם שהשם שלו הוא 'דרקון'. כמו שאצלנו יש גברים בשם 'זאב' או 'דוב'.
לדרקון יש מנהג קצת מגונה: פעם בעשור הוא יורד לעמק ולוקח\חוטף את נערת הכפר הכי יפה. הכפריים מניחים כמובן שהוא לוקח אותן בשביל סקס. אבל הדרקון – תזכרו שהוא דמות דיסני – נגעל מעצם הרעיון ונדהם שזה מה שיש לאנשים בראש. הוא מעדיף משחק מסעיר של שבץ נא על מין.
הקורא הנבון בטח שואל, 'למה הכפריים נותנים לו לעשות את זה?' סיבה אחת היא שהוא קוסם. הכפריים מפחדים שהוא יהפוך אותם לקרפדות (קסם די סטנדרטי בעולם של הספר).
אבל הסיבה האמיתית, היא שאת העמק מקיף יער מרושע. כן כן, ככה: מרושע(!!). היער, סוג של בינה מלאכותית, שולח לכפריים מפלצות ומנסה להשמיד אותם. הדרקון נמצא שם כדי להגן על הכפריים.
אגניישקה, גיבורת הסיפור, די רגועה כשהדרקון מגיע לכפר. הסיכוי היחיד שהיא תזכה בתחרות יופי זה רק אם ידרגו את המועמדות הפוך. כמובן שהדרקון בוחר אותה בעמוד השני של הספר, והיא מגיעה אליו – זועפת ומלוכלכת – למגדל.
זו נקודת ההתחלה קלאסית לסיפור התגברות וחניכה מקסים. אגניישקה שונאת את הדרקון כי הוא חטף אותה מהמשפחה שלה. הדרקון שונא את אגניישקה כי היא שילוב מנצח בין שלומיאלית לשלימזלית.
הדרקון מתחיל ללמד את אגניישקה קסם. הגישה של הספר לקסם, גורמת להארי פוטר להיראות כמו שיר של קרח ואש:
הבגדים של אגניישקה מכוערים? יש מילת קסם (שנשמעת כמו עברית, אגב) שהופכת אותם לבגדי נסיכה ותכשיטים יקרים. כשהדרקון רואה את אגניישקה מבשלת הוא כולו: 'מה את עושה?!', ואז מראה לה מילה נוספת שממלאת את הבית בשלל מטעמי מסעדות כוכבי מישלן.
זאת גישה מקסימה לקסם. תענוג ומחמם את הלב לקרוא אותה. הגיונית? חחחחחח. כאילו, מה המודל הכלכלי של עולם בו אפשר ליצור בגדים מלכותיים ואוכל בהינף יד? איך זה שאגניישקה, בחורה מכפר עני ומוכה רעב שנמצא כמה קילומטרים משם – לא חושבת לרגע לרדת לכפר ולהאכיל את כולם? זה הגיוני כמו ברז שמוזג חומוס. אבל זו אגדה, אז נזרום.
לדרקון ולאגניישקה יש גישות מנוגדות לקסם. הדרקון מאמין שקסם זו עבודה טכנית קשה. אגניישקה נוקטת בגישה האינטואטיבית: עושים את מה שמרגיש נכון – ופוף! ההר מרחף באוויר. לא צריך לחשוב יותר מדי.
ליודעי דבר, זה מזכיר את הויכוח המודרני בין הגישה הטכנית לגישה האינטואטיבית למתמטיקה. אבל תנו לי לומר את זה: אינטואיציה היא דבר שנרכש אחרי הרבה עבודה טכנית מפרכת. אינטואיציה היא כשהתת מודע מבצע פעולות כל כך מהר, עד שהמודע לא יכול לעקוב אחריהן. אינטואיציה לא באה יש מאין. אינטואציה נכונה, היא כזאת שאפשר לנסח את ההגיון שלה בפירוט, אם חושבים על זה מספיק.
קשה לי להפריז עד כמה אהבתי את שתי המערכות הראשונות של הספר. הן משלבות את בית הספר לכתיבה קסומה של ג'יי.קיי. רולינגס יחד עם האסכולה לאקשן של הארי דרזדן. כל רגע קורה משהו – וזה משהו מקסים. יש כל כך הרבה רגעים נפלאים. כמו הרגע בו החברה הכי טובה של אגניישקה מסבירה למה היא תמיד חשבה שאגניישקה מכשפה.
מבחינתי היה ראוי לסיים את הסיפור אחרי שתי מערכות, ולא לגרור אותו מלחמה חובקת פולין.
היער, הרשע של הסיפור,הוא רשע מאד מחושב. כמו בינה מלאכותית חסרת רגש. אבל כשחושבים על זה, הוא לא באמת רשע. רק שיש לו ניגוד אינטרסים עם בני האדם. בני האדם, נגיד, רוצים לכרות את היער, אז היער מחליט לכרות את בני האדם. אפשר לראות בזה מסר ניו אייג'י חביב (ועקוב מדם).
כמו כל אגדה, הסיפור מלא בסתירות הגיון. איך אגניישקה, נערה מכפר פרימיטיבי, קוראת ספרי כישוף מסובכים באוריינות של מלומד באוניברסיטה? חצי ממעשי הדמויות, בעיקר במערכה השלישית, לא עקביים עם האישיות ומעשי העבר שלהם. הם נעשים כי זה מתאים לקו העלילה של האגדה.
מה שהכי הפריע לי זו ה"פולניות" שהסיפור מתהדר בה. נתחיל מזה שזאת פולין-לייט. השמות קליטים: אגניישקה, קאשה או דברניק (שם הכפר). שמות אסליים פולניים אמתיים נשמעים יותר כמו פשמישוואב, גז'גו'ז, שווינטוקז'שסטה או פשצ'מוסצ'יקנושסצ' (רק את האחרון המצאתי).
יותר מזה: פולין באה עם תרבות. אנשים פולניים לא מדברים ומתנהגים כמו אמריקאיים, בדיוק כמו שישראליים לא מתנהגים כמו גרמנים. בפולין נוהגים לפנות לאנשים בתור 'אדוני', ועושים את זה בכל משפט ומשפט. בפולין אנשים עושים סמולטוק ע"י התלוננות הדדית.
הדמויות של עקורה לא עושות שום דבר מזה. הן פונות לאנשים בשם הפרטי, כי זו תרבות אמריקאית וסבבה וזה. הן מתפקדות לפי פסיכולוגיה אמריקאית (או דיסנית) ולא ע"פ זאת פולנית. זה סיפור אגדה אמריקאית מצופה בטעם פולני. רק רציתי לומר שאותי זה לא מרמה ולו לרגע.
עקורה נכנס נהדר לנישה של סיפורי אגדה מודרניים מאסכולת Frozen. יש בו יותר עומק, יותר דמויות נשיות והרבה שבירת מוסכמות של עלילות אגדה קלאסיות.
אני בהחלט חושב שהוא שווה קריאה. שתי המערכות הראשונות שלו באמת נהדרות. רוב החסרונות שמניתי הן חסרונות לוגיים, שפשוט לא רלוונטיים לסיפור אגדה. זה כמו לכתוב ביקורת על כיפה אדומה ולהתלונן שזאבים לא יכולים לדבר. ולגבי המערכה השלישית שלא אהבתי? נו, רבים וטובים אחרים חשבו אחרת.
מצד שני, יש לנוביק ספר קודם נוסף שתורגם לעברית: דרקון הוד מלכותה. ואם על עקורה אני ממליץ רק בחצי-לב, על דרקון הוד מלכותה אני ממליץ בלב שלם.
אז כן, אם אתם אוהבים ספרי אגדה מודרניים לכו לקרוא את עקורה. אבל תעשו זאת רק אחרי שתסיימו את דרקון הוד מלכותה.
בקורת מפתיעה. אם הספר לא היה מוקף המלצות מכל עבר לא הייתי מגיע ל-50%, ורק משם התחיל להיות לי טיפה מעניין. אבל רק טיפה.
מבחינתי זה היה שילוב של 50 גוונים של אפור בגישה מרוככת לבני נוער, פוגש את הארי פוטר במזרח אירופה. כשמה שמגדיר את מזרח אירופה ועושה אותה כה אותנטית הוא הנטייה לתת לאנשים שמות חיבה פשוטים בשילוב האותיות ש' וק'.
הדרקון, או בשמו המקורי, מר דארסי, הוא אוסף של קלישאות (אבל בסוף הוא מגיע לפגוש את ההורים, בטח לבוש בסוודר כמו בבריג'יט ג'ונס). אגניישקה, מנערה מכוערת למכשפת על חרמנית תוך 30 שניות.(והקטע עם האוכל – למה היא לא השתמשה בו בכל הזמן בו הם ניסו להגיע למגדל ואכלו עלים?). חצי מהדמויות הזכירו לי ספרי ילדות שקראתי אצל סבתא שלי, מאת דה אמיצ'יס (זה גם הרגיש כאילו היא מקריאה אותו, עם המבטא מיוגוסלביה).
וזה בלי להתחיל עם הסיפור על היער וכל הקשקוש מסביב.
זהו, שחררתי.
חמישים גוונים של אפור? זה לא אירוטי. הרומן, אגב, הוא אחד הדברים הזניחים בסיפור.
בכל מקרה, אם לא נהנית מהחלק שאני אהבתי, אז לא מאמין שזה ישתפר לך בהמשך. שחרר.
דווקא סיימתי
חמישים גוונים של אפור לבני הנעורים
מה, בגלל שלושה עמודים עם אירוטיקה סופר רכה?
אופי כללי של הספר. לא דיבר אלי כלום.
אחרי ספרים שמפתחים דמויות ברמה של magicians ושם הרוח, זה פשוט היה מטופש.
וזה מאד מגדרי – הבנתי, היא אישה, היא פותרת דברים בצורה לא אלימה, היא חושבת קדימה, יש לה אינטואיציה לכל דבר, אכפת לה מהאיש הקטן, היא מרגישה את הקסם והדרקון תקוע בספרים. בסדר, פוסט מודרניזם נחמד ופשטני, וירג'יניה וולף עשתה את זה לפני מאה שנה, יותר טוב.
יכול להיות שזו בעיה שלי עם פנטזיה, אם זה לא ברמה של הספרים לעיל או ששאו"ק, אני כבר לא יכול להתחבר לזה, אבל זה פשוט ספר ילדותי.
זה ספר ילדותי, אין ספק. למרות שלא מגדירים אותו ככה, הוא פנטזיה לנוער לדעתי.
איך אתה עם הארי פוטר?
אני אהבתי אותו על כל מערכותיו, נהפוך הוא הלך וכבש אותי.
תמות שהרגשתי מהותיות לספר הן הבאות:
היער / מזרח אירופה – כמו אגדות אחרות שמגיעות משם היער הוא לא חורשת אקליפטוסים – הוא משהו אפל בעל נוכחות. כאן זה לא מקום שבו יכולים להתרחש דברים רעים – היער עצמו הדמות בסיפור: אפל, רצחני, לא אנושי.
וזה עובד טוב. (עלי – זאת אומרת)
לקטות – (א.ק.א ציידים לקטות), זה שורש ההבדל בין אניישקה הארכיטפית (בבא יגא) לקוסמים הגבריים. זה גם ההתגלות המוקדמת של הקסם בה – כישורי הלקטות שלה. וכך היא גם חשה ומבצעת את הקסם שלה, במבט לא ממוקד, בלי תוכנית פעולה מוסדרת.
ג'יין אוסטין – אי אפשר להתעלם מהמתח הרומנטי עם דמוי דרסי קפוץ תחת, שנגמר ב come and meet my mother וכולל באופן מאוד לא דיסני (וגם לא ג'ין אוסטיני) סצנת מיטה מפורשת.
(קראתי אותו בהקשר המועדון אבל זה לא היה בשבוע האחרון כך שהזיכרון שלי לא עד כדי כך חד)
אני לא רואה את ההבדל בינה לבין הקוסמים הגבריים כקטע מגדרי. זה יותר קטע של אופי – או פשוט של כשרון שונה.
חייב לומר שלחצי שניה לא היה איכפת לי מהרומן בין הדרקון לאגניישקה. אהבתי את מערכת החברות שלהם – אבל כל הקטע הרומנטי עבר לי בלי ששמתי לב (תרתי משמע. דילגתי על קטע המיטה). בכל מקרה הוא בקושי היה רלוונטי לעלילה.
היער הוא יער אירופאי. אותו יער גרמני של האחים גרים שממנו צמחו כל סיפורי דיסני. אירופאי זה כן, אבל מזרח אירופאי.. מזרח אירופה בשבילי היא יותר תרבות מאשר נוף – ואת זה לא מצאתי שם.
הביקורת שלי תהיה רדודה קצת, אני מודה.
ספר כיפי, קליל וזורם. לא פאר יצירה, אבל משהו שעושה נחמד בלב. לא רואה איך הוא מתכתב עם חמישים גוונים של אפור לנוער (ע"ע אחת הביקורות פה למעלה).
אה – ודרקון הוד מלכותה – אזהרה קלה – מדובר בסדרה בת 456354543 ספרים (אוקיי, אני אולי מגזימה קלות). הספר הראשון מקסים בצורה דיי דומה לעקורה — ההמשכים הופכים אט אט למטופשים יותר ויותר. אל תכנסו לזה אלא אם אתם מסוג האנשים שאשכרה יכולים להפסיק לקרוא סדרת ספרים באמצע.
עד השליש האחרון עמדתי להתחיל את הביקורת עם המשפט 'עקורה הוא ממתק'. עושה טוב על הלב – מה שמצחיק, כי הוא מנסה להיות אפל.
יש לימיט לתגובות כנראה.
בכל אופן, לא קראתי הארי פוטר. ניסיתי כמה עמודים בעברית ולא צלחתי את עניין המוגלגים.
אז אולי הסוגה לא בשבילך. ספרי נוער פנטזיה קסומים כאלה. זה לא ממש כוס התה שלי גם – אבל הטובים שבהם: הארי פוטר (מדהים) או זה למשל – נהדרים.