המדף הז'אנרי: בכלות העשב – ג'ון כריסטופר

בכלות העשב הוא ספר מד"ב קלאסי מ-1956. עד כמה קלאסי? עד כדי כך שלפני כמה שנים בחרו בו כאחד מעשרת הספרים הטובים ביותר באנגליה שהם out-of-print. מאז הוציאו את ספר המד"ב הדיסטופי הזה מחדש.

'דיסטופיה', אם יורשה לי לפשט לרגע את המושג היא 'עולם במצב ממש בררה'. 'דיסטופיה' היא לא מושג דמיוני. העולם שלנו היה בה יותר מפעם אחת בהיסטוריה. דוגמאות? המגיפה השחורה, מלחמת העולם השניה או – דוגמא אקטואלית – ממש הבוקר, כשקמתי וגיליתי שנגמר הקפה בדירה.

דיסטופיה היא נושא פופולרי (מדי) במד"ב במילניום הנוכחי. שמעתי תיאוריה שזה בגלל שמדע בדיוני לוקח רעיונות לקיצוניות, וקיצוניות בדר"כ מסתיימת רע. אבל אם זה נכון, אז איך זה שאסימוב, היינליין או ניבן לא יצרו דיסטופיות? התשובה לסוציולוגיים כנראה.

בספרים המודרניים הגורמים לדיסטופיה נורא משעממים: התחממות גלובלית, מיצוי משאבים או מגיפה עולמית (המהדרין מוסיפים זומבים לעניין). האלו חבר'ה, זה מדע בדיוני או ספר הדרכה לרואי חשבון? איפה התעוזה? המעוף? הדמיון?

מה שמביא אותי ל'בכלות העשב'. ספר מ-1956. תמצאו בו את אחת הסיבות המקוריות ביותר לדיסטופיה אי פעם: חיידק שהורג עשבים (כולל חיטה ואורז). מבריק ופשוט.

בכלות העשב בוחן את הימים הראשונים של הדיסטופיה. איך אנגליה מגיבה לעניין. הוא נחשב לקלאסיקה של המדע הבדיוני. הוא כתוב מתומצת מאד, עם עלילה מהודקת וסוחפת. הוא גם מהנה וגם אחד הספרים הכי בריטיים שקראתי.

מצד שני, הוא ספר פשיסטי ומיזוגני בצורה בוטה. וזאת לא האשמה שאני מפזר לעיתים תכופות מדי. בואו נגיד ככה: ה-Rabid puppies בטח מתייחסים אליו כמו אל התנ"ך.

נהניתי מבכלות העשב, אבל השקפת העולם שלו גם עשתה לי לא נעים בבטן.

העלילה מתחילה עם ארבעה גיבורים שדנים בהתפרעויות האחרונות באסיה. הסיבה: חיידק אוכל דשא שחיסל את כל ייבולי היבשת.

'אסיאתיים לא מבינים במדע ובניהול משברים', אומרים הגיבורים (זה גם ספר גזעני). 'חבל שהם לא פנו אלינו כשהתגלה החיידק. אנשי המערב הנבונים היו מוצאים לו תרופה צ'יק-צ'ק'.

החיידק מגיב לאתגר ופולש לאירופה. חוואי אנגליה עוברים לשתול תפוחי אדמה בתור מחווה מוקדמת ל'לבד על מאדים', הממשלה מרגיעה את כולם שיש תרופה לחיידק (למרות שאין), והציבור מתכונן להתפרעויות האלימות המסורתיות של סוף העולם.

רגע לפני הסוף מחליטים הגיבורים לברוח מלונדון לחוות נידחת של אחיו של אחד מהם. זה סיפור מסעם הקצר, והתמוטטות התרבות הבריטית במהלכו.

בכלות העשב חוזה שהחברה הבריטית תחזור לימי הביניים בין לילה. כי 'כל גבר נורמאלי מבין שהדרך היחידה לשרוד היא לירות בכל חוואי שאתה פוגש ולקחת לו את האוכל'. ההתמוטטות של החברה, ע"פ ההגיון המבריק הזה, מתרחשת עוד לפני שהחיידק בכלל בשיאו. האנושות לא צריכה חיידק כדי להתמוטט. מספיקה לה שמועה על חיידק.

בכלות העשב הוא לא מד"ב קשה. את התיאוריה המדעית של חיידק הם מסכמים בשני משפטים (ואז צוחקים על איך אסיאתיים לא מבינים במדע. הו, האירוניה). זה ספר מד"ב סוציאלי. על איך החברה מתמוטטת בעקבות מות העשב.

קשה מאד להפריד בין דעות הסופר לדעות דמויותיו. האם הוא בעד יד חופשית על ההדק? האם הוא חושב שכל התנהגות מקדשת את מטרת השרידה? האם הוא באמת חושב שנשים הם סוג של קישוט שמכין אוכל? או שאלה דעות של דמויותיו בלבד? מה שמציק לי, זה שההשקפות הללו לא מוצגות בתור משהו שלילי. נדמה אפילו שהסופר תומך בהן.

אבל אפשר להסתכל על זה גם אחרת. מד"ב סוציולוגי אמור לשקף את החברה בה הוא נכתב, ואנגליה של אמצע המאה ה-20 הייתה מקום די חשוך. מקום בו היה אסור להיות הומו, גברים היו גברים, ונשים היו יצורים חלשים שג'נטלמן צריך להגן עליהם.

אפשר לומר שאחת המטרות של מד"ב היא לשים תמונת מראה מול החברה. אם זה נכון, אז בכלות העשב הוא תמונת מראה די מכוערת של אנגליה של לפני שבעים שנה.