מועדון הקריאה מפגש 20: The Aeronaut's Windlass (כננת האווירונאוט) – ג'ים בוצ'ר
[המפגש העשרים של מועדון הקריאה של הבלוג. פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]
יש רעיונות שמתאימים לספרים ויש כאלה שלסרטים. מה ההבדל ביניהם? בעיקר ויזואלי.
קחו את 'סרט לגו' למשל. סרט יפייפיה, נכון? עולם שלם מלגו – כמה מרהיב! עכשיו, תכתבו ספר על פי הסרט. מה קיבלתם? כלום בריבוע. דממה חרישית ומשעממת.
גם ג'ים בוצ'ר בונה ב-The Aeronaut's Windlass עולם יפייפיה. מה יש בעולם? צריחי ענק (כי האדמה מסוכנת), ספינות אוויר גדולות (שמעבירות מצריח לצריח) וכפפות שיורות קרני קסם (כמו רובה רק בצורת כפפה).
נסו לדמיין את תמונת העולם הזה. נאה, לא? רק שלעלילת הספר זה לא מזיז את קצה הצפורן. רוב הסצינות מתרחשות בתוך הצריחים עצמם. לקורא, שגם ככה לא "רואה" כלום, לא משנה אם הדמויות נמצאות בצריח, מבצר תת-ימי או הדירה של סיינפלד בניו-יורק.
ג'ים בוצ'ר ברא עולם יפייפיה ויזואלית ואז דילג על תיאור היופי בטקסט.
אל תבינו לא נכון: The Aeronaut's Windlass הוא ספר פנטזיה מהנה. הוא העביר לי בכיף נסיעת רכבת של עשר שעות. אבל הוא גם ספר פנטזיה חסר ייחוד, עומק או מעוף. שום דבר לא מבדיל אותו מאלפי ספרי פנטזיה אחרים.
שום דבר, חוץ מחתולים מדברים.
רור (Rowr), יורש העצר של בית הכפות החרישיות, הוא חתול יהיר וראוותן.
רור, כמו כל החתולים ב-The Aeronaut's Windlass, יודע לדבר. לשפה שלו קוראים 'חתולית', והיא רצף של מייאו-מייאו כזה. גם בני האדם יודעים לדבר חתולית. חתולים הם אזרחים שווי זכויות של המדינה.
רור מתלווה לברידג'ט, נערה בת 16 שהיא גם החברה הכי טובה שלו, לאימונים הצבאיים שלה. במהלך האימונים צריח אורורה (בוא נקרא לו 'הרעים') תוקף את צריח אלביון (בוא נקרט לו 'הטובים'), ומתחילה מלחמה.
השליט של הטובים חושד בריגול מבפנים. הוא פונה לאופצית הפעולה היחידה שיש, מגוחכת ככל שתהיה: שליחת ארבעה טינאייג'רים למשימה צבאית סודית. איפה הוא חושב שהוא חי, בחסמב"ה?
את המשימה מוביל קפטן גרים: איש שהועף מהצבא עם אות קלון, למרות שברור שהוא פי מליון יותר ישר, אמיץ ומוכשר מכל מפקד צבאי אחר ובכלל כנראה המנהיג הכי סבבה ביקום.
מצטרף אליהם מכשף מבוגר ומשעשע, שהוא גם היחיד שיודע מה מטרת המשימה הסודית (אלוהים לחש לו אותה בחלום), והעוזרת שלו: עוד טינאייג'רית, כי לא היו מספיק כאלה.
אז כן, מדובר בספר פנטזיה לנוער וחבל שאף אחד לא סיפר לי את זה קודם. רק בספר לנוער יכול מישהו להפקיד את עתיד ממלכתו בידי חבורת ילדים בני שש-עשרה, מכשף מטורף וחתול – ועוד להצטייר בספר כ'שליט חכם'.
החתולים, וסליחה שאני חוזר אליהם שוב, הם החיות המדברות הטובות ביותר מאז הארנבים של מגבעת ווטרשיפ. האחרון הוא אחד מספרי הפנטזיה הגדולים ביותר אי פעם, mind you, אז זאת וואחד מחמאה. מה יותר מקסים מסצינת 'משא ומתן בין חתולים'? המנצח, אגב, הוא זה שמגלה אדישות לקיומו של הצד השני למשך זמן רב יותר.
המרשעת של הספר היא מהקריפיות והמוצלחות שיש. היא אובססיבית לנימוסים והליכות. כולה מתק שפתיים עד שנשבר פרוטוקול הנימוס, ואז היא מענה אנשים בעודה פולטת בזעזוע 'איזו גסות רוח!'. טרנטינו צריך לאמץ אותה.
בוצ'ר עצמו יודע לכתוב. הוא משעשע לפרקים (כל מה שקשור לחתולים), חכם לפרקים אחרים ('האקדמיה היא איפה שהידע מתחיל, לא איפה שהוא נגמר' – כתגובה לדמות שאומרת 'באקדמיה לימדו אותנו לעשות את זה אחרת!') ואף פעם לא משעמם. הדמויות שלו מוגדרות היטב, וקל לאהוב אותן.
האלמנט החלש בספר, מעבר לחוסר מעוף כללי, הוא הקסם. בוצ'ר מסביר אותו בכאלה נפנופי ידיים שאפילו סטודנט שנה א' למתמטיקה לא מגיע לרמת החירבוש הזאת. את סט היכולות של המכשפים אפשר לתאר ב ב'מה שמתאים לסופר כרגע כדי לקדם את העלילה באותו הרגע'.
The Aeronaut's Windlass הוא ספר פנטזיה טוב ומשעשע לנוער. הוא יותר טוב מהרבה ספרי פנטזיה קלילים אחרים. הוא לא מתקרב לרמה של יצירות מופת כמו שיר של קרח ואש, טרילוגיית קוטל המלכים או טרילוגיית הרוצח של רובין הוב.
הייתי ממליץ עליו למי שרוצה לשרוף כמה שעות מחיים בכיף, או למי שממש, אבל ממש, אוהב חתולים.
נ.ב.: בהקדמה למועדון הקריאה הודבק מילת התיאור 'סטינפאנק' לספר. זו הייתה שגיאה שהתבססה על פירסום כוזב וזדוני(!) בביקורות בשפה האנגלית.
סטימפאנק הוא ז'אנר בו הטכנולוגיה קפאה בעידן המכניקה והקיטור. בסטימפאנק יש מחשבים עם גלגלי שיניים ומטוסים שמונעים על ידי מפוח.
ב-The Aeronaut's Windlass יש אמנם ספינות אוויר, אבל הן מונעות ע"י קסם. בלי קיטור, מדע או גלגלי שיניים. ספינה באוויר זה טוב ויפה, אבל לא מספיק לצורך קבלת התואר 'סטימפאנק'.
נ.ב2: ספר קיבל מועמדות לפרס ההוגו 2016. איןלימושג איך.
רציתי להלין על כריכת הספר. במקום לשים ציור של ערים בתוך צריחי ענק עם מלא ספינות אוויר ביניהן, קיבלנו תמונה משממת של גבר לבן עם חרב. בווווווז!
בכל פעם שמישהו מזכיר את צבע העור שלי ושלו כאילו מדובר בחטא, זה מזכיר לי הומואים נוצרים שעברו חינוך מחדש ומסבירים לך כמה הומוסקסואליות זה מלוכלך.
צבע העור שלי הוא בסדר גמור, והוא מיוצג באופן נרחב בתרבות המערבית כי זו תרבות שרובה המוחלט נראה כמוני. בספרות הסינית או האפריקאית הגיבורים נראים סינים או אפריקאים. אני לא מרגיש שהישראלים אנחנו צריכים לייבא את השנאה העצמית המוזרה של ליברלים מארה"ב, יש לנו מספיק תסביכים משלנו.
וואי, אתה מה זה גז בניוטרל במקרה הזה. התמונה משעממת כי היא קלישאתית ודומה למליון אחרות, לא כי יש לי בעיה עם צבע העור.
אפשר להשתתף בלי לקרוא את הספר?
ברור.
לפי הביקורת זה הספר הגרוע במועדון מאז wool.
שמח שלא השתתפתי הפעם!
ניימן אולי הגיע הזמן לשנות את התנאים למועדון הקריאה? כרגע אתה לוקח רק ספרים מחמש השנים האחרונות, ז״א ששנת המינימום משתנה. אני מציע לקבוע כי שנה כלשהי בין 2007-2010 תהווה כחסם התחתון לחמש השנים הבאות. ירחיב קצת את ההיצע וימנע פספוסים.
לא גרוע, הוא מהנה. רק שהוא ממש באנאלי.
תשמע, המטרה היא להיות מעודכנים במדב"פ העכשווי. 2007 זה כבר מזמן מחוץ לשיח העולמי.
בדיוק סיימתי להאבק באחוזון ה-33 וראיתי שפרסמת בקורת.
אכן, גרוע. יותר פנטזיה לנוער מ-Uprooted. הזכיר לי קצת את ספרי החמישיה/שביעה הסודית עם הדמויות האנגליות והשקפת העולם המסודרת שלהן (ובתיאור העולם גם קצת את הסיילו, שבניגוד לנוכחי דווקא אהבתי). גם בתור פתיחה והכרות עם עולם, האופן הכל כך צפוי שבו הוא בוחר לעשות את זה, גם אם הוא כתוב לא רע, פשוט לא עושה חשק להמשיך. וכל הסיפור עם החתולים – 90% מהאנשים בכלל לא יודעים שהם יודעים לדבר (למרות של-'גזע הלוחמים' יש עיני חתול משום מה), אבל כל דמות שניה שהבחורה פוגשת דווקא יודעת ובדו-קרב נשלפת משום מקום מגילת זכויות האזרח של החתול. קצת מוזר.
מאחר ומדובר בטרילוגיה ואין סיכוי שאמשיך, אני נוטש.
בהמשך להצעה שהעלו, 5 השנים האחרונות זה בסדר, אבל עושה רושם שמועמדות להוגו/נבולה/מה שלא יהיה, לא אומרת הרבה על איכות הספר.
בכל אופן, נקווה ליבול מוצלח יותר בפעמים הבאות.
בדר"כ אני עושה רשימת ספויילרים, אבל הפעם באמת שלא היה טעם. מצד שני, לא סבלתי. אני כנראה הרבה יותר מותאם לפנטזיג'אנק ממך.
יאללה, עוד שבוע-שבועיים נעלה סקר לגבי המועמדים למועדון הקריאה. אנחנו בתקופה קצת חלשה של ספרים שהם לא המשכים של דברים. קשה למצוא באנקרים כמו 'לבד על מאדים'.
שכחת לציין משהו אחד שלדעתי בוצ'ר יודע לעשות ממש טוב- קרבות, בעיקר הקרבות בין הספינות כתובים ממש טוב.
מעבר לזה שכבר אמרתי- אחרי סדרת "קודקס אלרה" – הספר הזה היה אכזבה בשבילי
צודק. הוא עושה המון דברים טוב, רק שאף אחד מהם זה להיות מקורי.
בהארי דרזדן הוא זיקק את הפנטזיה האורבנית למהות המגניבה שלה. פה, במקום לעשות את זה לסטימפאנק, הוא כתב פסאודו-סטימפאנק שנראה כמו פנטזיה גנרית.
אני שמחה ונרגשת להשתתף לראשונה בחיי במועדון קריאה. וכמה הולם לפתוח בספר שלא קראתי וככל הנראה, גם לא אקרא.
אבל זו עובדה זניחה מכיוון שבחפירות סוציו-תרבותיות אני אלופה אז let's go:
כמי שקוראת באופן קבוע גם ספרי ילדים ונוער מציעה לך לא לפסול אותם על הסף. לפעמים מגלים אוצרות. לדוגמא טרילוגיית "ילד האריות" שנכתבה במשותף על ידי זיזו קורדר, אמא ובת מצרפת. גיבור הסדרה הוא ילד שיודע לדבר חתולית והדיאלוגים בינו לבין סרגיי, חתול רחוב קשוח ולאחר מכן בינו לבין להקת ארית שברחו מקרקס הם אדירים.
אז קצת מוזר לי שהדוגמא שקפצה לך לראש היא גבעת ווטרשיפ העתיק כי בשנים האחרונות האלמנט של בני אדם שמדברים בשפת החיות הוא כבר מזמן לא רק גימיק אלא מגמה. הזכרת את טרילוגיית הרוצח של רובין הוב, גם פיץ וגם בוריך מדברים עם חיות. וכמובן, פרין אייברה מ"כישור הזמן" והזאבים. הקשר בין טוד, גיבור הסדרה "כאוס מהלך" לבין הכלב שלו בספר הראשון "החור שברעש" הוא מהמרגשים והמכמירים שקראתי. וב"להט קדוש" של ברוס סטרלינג לחיות יש קולרים שמתרגמים את המחשבות שלהם לדיבור עם בני אדם.
למה זו מגמה ולא גימיק? כי החיבור בין בני אדם מודרניים לחיות הבית שלהם הופך להיות יותר ויותר משמעותי. וגם, כי בכל דבר יש איזון. ככל שאנחנו מתרחקים מהטבע החייתי שלנו, כך הטבע הופך לנחשק ומיתי. וכל זה קשור בעיני לטבעונות וגם לכעס הציבורי כלפי הרג הגורילה השבוע בגן חיות אבל חפרתי די לפעם ראשונה. ואהבתי את הכריכה.
אז אני רואה שלא קראת את גבעת ווטרשיפ כי שם דווקא אין אנשים שמדברים שפת חיות. החיות מדברות שם עם עצמם. אנשים שמדברים שפת חיות זה בכלל דוקטור דוליטל.
המיוחד בגבעת ווטרשיפ זה שהארנבים הם.. ארנבים. יש להם פסיכולוגיה והתנהגות ארנבים, והדינמיקה הסוציאלית שנוצרת שם שונה מכל חברה אנושית קיימת. בוצ'ר עשה אותו הדבר עם חתולים.
יש בטח עוד מקומות שעשו את זה, אבל גבעת ווטרשיפ עשה את זה בצורה כל כך מוצלחת שאני מציין תמיד אותו.
את באמת חושבת שהחיבור בין בני האדם לחיות שלהם הופך יותר קרוב כיום? כאילו, באמת שאין לי דעה בעניין, אבל אני לא רואה הבדל גדול מאשר לפני עשרים שנה..
קראתי. לא זוכרת כלום חוץ מסע ארנבים עם תכונות אנושיות והשיר של גרפונקל. תמיד היו חיות באומנות. מואנשות, מפענחות רצח או נטורל החל מסיפורי ילדים, דת ואלגוריות. אבל בשנים האחרונות יש שינוי ביחס של התרבות המערבית לחיות הבית וחיות הבר. וחלק מהשינוי הוא הפיכתן לדמויות מרכזיות שוות ערך לגיבורים האנושיים. שומרי הגלקסיה קופץ לי לראש.
אם זה בגלל רוקט, הוא לא ממש דוגמא 'מהשנים האחרונות' (כלומר, הסרט אמנם חדש, אבל הדמות הומצאה בקומיקס בשנות השבעים: https://en.wikipedia.org/wiki/Rocket_Raccoon ).
ואני לא לגמרי מבינה למה הדמות שלו שונה בעינייך מרוג'ר ראביט, למשל. או אפילו מיסטר אד, לצורך העניין. תוכלי להסביר יותר על השינוי שאת רואה?
אפשר ללכת עוד יותר אחורה, למלך שלמה ולמיתוסים עוד יותר קדומים. חיות בית וחיות בר תמיד היו בסביבת בני האדם והן מיוצגות בתרבות לאורך כל ההיסטוריה האנושית. בשנים האחרונות התפיסה שלהן השתנתה. פחות פונקציונליות, קוריוז או אלגוריה ויותר יצוג שיוויוני.
שוב, אני לא כל כך מבינה את ההבדל שלך נראה מובן מאליו (כנראה – את מתייחסת אליו כאל עובדה קיימת), ואשמח אם תסבירי יותר. למשל, נתת את 'שומרי הגלקסיה' כדוגמא לייצוג כזה של השנים האחרונות; וגם אם נתעלם מהעובדה שהדמות שאת מדברת עליה הומצאה כמה עשורים לפני הייצוג הקולנועי שלה (כי אולי יש הבדלים בין הקומיקס לסרט שאני לא מודעת אליהם כי אני לא קוראת קומיקס), אני רוצה להבין, למה זו דוגמא מייצגת של שינוי כזה? איך את רואה את ההבדל בין מה שיש שם למה שהיה קודם?
אם יורשה לי – הדמות קיבלה רלוונטיות ופירסום כיום, אז מה זה משנה מתי היא הומצאה? יש מליון דמויות שהומצאו באותה התקופה. אבל רק רוקט נעשה מפורסם כיום, אז זה אולי אומר משהו על העכשיו.
(ולדעתי זאת סתם מקריות אגב. הרי העץ בסרט קיבל הרבה יותר פירסום)
יכול להיות שזה אכן העניין. יכול להיות גם שבקומיקס האופי שלה ושל היחסים שלה עם האנשים סביבה היה אחר. אין לי מושג.
אני בעיקר מנסה להבין את המהלך שהיא מתארת – אני אפילו לא יודעת כרגע אם אני מסכימה איתו או לא, כי אני פשוט לא מצליחה להבין עדיין מה ההבדל שהיא רואה בין המצב בעבר ובהווה. נראה שהוא מאוד ברור לה, וכנראה לכן היא לא מפרטת, אבל לי הוא לא ברור (ואולי לכן אני נראית לה קנטרנית ונודניקית, או משהו, למרות שזו לא הכוונה שלי).
התחלתי את הספר לפני חודש בערך, ולא הצלחתי להתפס (בטח גם קשור לעובדה שאין לי הרבה זמן לקרוא בימים אלה)
הגעתי עד לקרב ספינות הראשון, ואז הוא קפץ לעוד דמות חדשה ולא ממש היה לי חשק להמשיך…
לא יודע אם זה אני או הספר, אז אין לי ממש מה לומר עליו
באיחור מסויים: הספר תורגם לעברית, וקראתי אותו בשבת האחרונה.
אני שמח שראיתי רק את ההזמנה למועדון הקריאה, ולא את חוות הדעת במועדון עצמו..
זה אחד הספרים היותר כיפיים שקראתי (לאו דווקא לאחרונה): האווירה, שהיא מעין ימי-ביינמיות מתקדמת, הדמויות המוצלחות (שאת היות חלקן טינאייג'ריות די שכחתי, ואני זוקף את זה לזכותו של בוצ'ר), החתולים (אגב, נראה לי לא הוגן להזכיר את זה בסקירה; כשרואול (כך בתרגום) דיבר, זו הייתה הפתעה די מגניבה), הקרבות המעולים, והעולם הכללי – צריחים, שמיים וספינות – שלטעמי דווקא אפשרו חוויה ויזואלית מאוד מוצלחת.
הרחבה כאן:
https://www.facebook.com/moshe.malin.1/posts/10154426433368128?comment_id=10154427585138128¬if_t=feed_comment¬if_id=1466964347225725
שמח לשמוע שנהנית. כתבת בביקורת שאלו ימים פוסט-אפוקליפטיים. האמת היא שלא חשבתי על זה. התייחסתי לזה בתור עולם פנטזיה שפשוט "נברא" ככה. מעניין אם יש לבוצ'ר הסבר יותר מעניין על ההיסטוריה של העולם.
בקשר לחתולים: אני מאד רגיש בקשר לספויילרים, ובדר"כ בודק מה הסטנדרט המקובל. את החתולים המדברים הזכיר הסופר עצמו עוד לפני שהספר יצא. כך שאם הוא לא חשב שזה ספויילר, לא נראה לי שאני צריך להיות יותר צדיק מהרבי.
לגבי ההיסטוריה והשתלתשלות הארועים שהובילה לעולם שבוצ'ר מתאר – אני מקווה מאוד שכן.. מהבחינה הזו, נראה שהספר הראשון מציג את הנתונים ומפזר קצת רמזים לגבי מה שקרה. מקובל שהספרים הבאים יסירו עוד מהלוט (ואז אפשר יהיה לשפוט את איכות הרעיון).
אגב, אני ראיתי פחות קסם ויותר "מדע לא מוסבר" שמתבסס על האתר החמקני. אבל אולי זה סתם ניואנס (לפחות ככל שנקבל רק סימפטומים ושימושים, ולא הסבר של מהות הרעיון עצמו).
בקשר לחתולים – לא ידעתי שבוצ'ר דיבר על זה.. אבל אני די שמח שלא ראיתי את ההתייחסויות האלה קודם; הייתי צריך לאסוף את הלסת ולקרוא פעמיים את הקטע שבו רואול פותח את הפה ומפגין – משומקום – אינטלגנציה תבונית לכל דבר, לפני שהשתכנעתי שבוצ'ר באמת מתכוון לזה.
זו הייתה הפתעה מוצלחת מאוד.