השנה שהייתה 2015: סיכום ספרים אישי ביותר

כבר אמצע 2016, והפוסט הזה היה אמור לעלות לפני חצי שנה. מגוחך להעלות אותו עכשיו? אולי, אבל הוא נכתב בעיקר בשבילי.

קראתי 42 ספרי מדב"פ ב-2015.  פייר? קיוויתי שהמספר יהיה גדול יותר. בחירת הספרים הייתה מעולה; לפחות עשרה מהם התגלו כמצויינים.

הסיכום יהיה מלא קטגוריות מגוחכות בקטע מתלהב לגמרי.

[מקור. CC]

למי שרוצה לראות את מנצחי השנים הקודמות: סיכומי 2010, 2011, 2012, 2013, 2014.

הפרס השנתי לסדרה שצריכה לקבל פרס כל שנה

The human division, הספר החמישי של סדרת האדם הזקן, היה מעולה. Golden Son, ההמשך ל-Rising Red, הוא המשך מצויין לאופרת חלל אלימה וקצבית בצורה שטרם ראיתי.

אבל שום דבר לא השתווה ל-Nemesis Games: החמישי של סדרת The Expanse. ספר שלקח לחלל את עלילת 'טרוריסט העל' של סרטי באטמן. מגיע ל-Nemesis Games לזכות בהוגו השנה. אבל הפאפיז לא אוהבים אותו, והוא יסתפק ב'פרס ניימן' הצנוע.

הפרס לספרים שלא נכללים בתחרות כי זה לא הוגן

טרילוגית המוסד של אסימוב זכתה ב-1966 בפרס 'טרילוגית המדב"פ הטובה ביותר בכל הזמנים'. נראה לכם הגיוני להשוות אותה לספרים אחרים?

הסיפורים של טד צ'יאנג שתרגמה הוצאת טרה הם יצירת מופת אחד-אחד. אבל הם לא רומנים, אז פרס הם לא יקבלו.

הפרס לספרים עם פוטנציאל לא-ממומש

אם ספרים היו נשפטים על פי החמישית הראשונה, הנערה עם כל המתנות היה זוכה בפרס השנה. הרעיון של "זומבים בכיתה א'" נהדר, והמימוש בתחילת הספר מורבידי ופנטסטי.

אבל הנערה עם כל המתנות מתדרדר מרגע לדודלי. וספר זה מכלול שכולל גם אמצע ובסוף. בתכל'ס? הייתי עושה ממנו נובלה או סיפור קצר.

הפרס לספר הלא-ז'אנרי הטוב ביותר

קראתי שנה שעברה יותר ספרי עיון מספרי קריאה. רובם בנושאי אבטחת מידע, מתמטיקה וכלכלה. לא תקבלו עליהם ביקורות בבלוג. אבל אני מאד ממליץ על Reminiscences of a Stock Operator אם אתם מתעניינים במסחר, ועל Originals: How Non-Conformists Move the World אם אתם מתעניינים ביצירתיות.

ספר אחד היה כה מוצלח שעלה עליו פוסט: The Cuckoo's Egg. סיפור תיעודי של אחת מפריצות המחשבים הגדולות ביותר בהיסטוריה. אני כנראה לא אובייקטיבי בגלל הרקע שלי, אבל מדובר באחד מספרי הגנב-בלש הטובים שקראתי.

הפרס לספר המאכזב ביותר

Lock In של סקאלזי אכזב כי הוא לא עמד בסטנדרט המדהים של הסופר.
ארמדה של ארנסט קליין היה גז בניוטרל: הגעתי אליו מלא ציפיות (אחרי שחקן מספר אחד המופתי). סימביוזה של מירה גרנט היה המשך מאכזב לפרזיט החלש, אבל לזה די ציפיתי.

לא הרבה ממכם שמעו (אני מקווה) על Lockstep של קרל שרודר. הוא ספר כתוב גרוע עם עלילה מצוצה מהאצבע ודמויות דקות כמו שניצל אוסטרי. התחלתי לקרוא אותו בטעות (חשבתי שמדובר בספר אחר) וסיימתי אותו כי אני עקשן בלתי נלאה (והוא גם די קצר).  אפילו הביקורת עליו לא יצאה ממש מצחיקה – למרות שניסיתי. אז מה הוא שווה?

פרס ה-wtf לספר שכולם אהבו ואין לי מושג למה


The Slow Regard of Silent Things הוא ספר מוזר להפליא שהתיאור ההולם עבורו הוא 'חרטא ברטא'. כאילו, יש בו שמונה עמודים שמתארים איך מבשלים סבון. מצד שני, הוא גם מקורי ואמיץ, ולמרות שמצאתי אותו משעמם כמו עץ אזדרכת, אני יכול להבין איך אחרים מתחברים אליו.

מצד שני, ה-A Darker Shade of Magic הוא לא ספר גרוע כמו שהוא בנאלי לגמרי מכל בחינה: מהרעיון דרך הדמויות ועד העלילה. איך זה שקהילת המדב"פ עפה עליו כאילו הוא הביאה החדשה של שר הטבעות is beyond me. על כן הוא הזוכה.

ציון ח"ח


יש ספרים שמגיע להם ח"ח על חן וביצוע, למרות שהם לא היו מועמדים ריאליים לפרס הגדול.

עידן דרקולה הוא ספר מצוין והחסרון היחיד שלו הוא שאני לא אוהב ספרי ערפדים.
The Shining Girls מלא ברגעי מופת אך גם ברוצח הסדרתי כל כך משעמם שהוא היה גורם לפרדי קרוגר להירדם.
העיר הטובה של ג'ו וולטון הוא ספר שאפתני ומרשים אך פילוסופי מדי בשבילי.
לחמישה־עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט יש רעיון מבריק, עלילה מעולה אך בעיות קלות בביצוע.
לקסיקון של מקס ברי הוא אקשן מד"בי טוב ותו לא.

הספר הטוב של השנה
לבד על מאדים הוא ספר המד"ב הכי מדובר של השנה. הוא ספר מעולה בכל רמה אפשרית, ואני לא אומר את זה רק בגלל שאני אוהב תפוחי אדמה. העובדה שהוא נשאר בחוץ מספרת כמה ספרים מצויינים קראתי השנה.

Some kind of fairy tale הוא ספר פנטזיה קטן ואיכותי. מן פנינה עדינה כזאת. למרות שהוא זכה בפרס הפנטזיה העולמי, הוא נשאר די אנונימי מבחינת הקוראים בארץ – וחבל.

חמשת הזוכים הם:

מקום חמישי: המלך הקוסם – לב גרוסמן

פעם אמרו שקומיקס זה לילדים. אבל אז הגיעו יצירות קומיקס מתוחכמות ואפלות שהביאו את הז'אנר למבוגרים. פעם גם אמרו שפנטזיה זה לילדים, אבל אז הגיע לב גרוסמן וכתב טרילוגיית פנטזיה עמוקה וריאליסטית, שמביאה את הספרות היפה לז'אנר. ספר נהדר, אם כי חשוב לדעת למה נכנסים כשבאים לקרוא אותו.

מקום רביעי: Fuzzy Nation – ג'ון סקאלזי

ספר feel-good שיגרום לכם לצעוק מעונג מכמה שדברים טובים קורים שם. משתמש בלא מעט טריקים קלישאתיים, אבל מה אני אגיד לכם: זה עבד עלי.

מקום שלישי: City of Stairs – רוברט ג'קסון בנט

אני ממש, אבל ממש ממש, מתחרט שלא לקחתי את City of Stairs למועדון הקריאה. חשבתי שהוא ארוך או מורכב מדי, והרבה קוראים ימנעו מלקרוא אותו. בדיעבד הוא ספר פנטזיה מקורי ונהדר, עם דמויות מ-ד-הי-מות(!) וכמות בלתי נדלית של רגעי מופת.

מקום שני: טרילוגית Powder Mage (כרך א', ב', ג')


אני יכול לנסות עד שנה הבאה, אבל אין סיכוי שאצליח למצוא סיבה משכנעת ללמה אני כל כך אוהב את טרילוגיית Powder Mage. אולי זה בגלל שכל סצינה שניה בה מגניבה ברמות של כריסטופר נולאן? אולי זה כי אני מאוהב בכל דמות ודמות? אולי כי הכתיבה חזקה?

קשה להסביר, באמת. אבל המציאות היא שעושה לי טוב בלב כשאני חושב על הטרילוגיה, וזה שווה מקום שני ברשימה השנתית.

מקום ראשון: Station Eleven – אמילי סנט ג'ון מנדל

קראתי ספרים סוחפים יותר השנה (אלו שבמקום השני והרביעי). קראתי ספרים מקוריים יותר השנה (מקומות שלוש וחמש), אבל לא קראתי שום ספר יפה כמו Station Eleven.

זה לא מד"ב של רעיונות. זה ספר שמשתמש במד"ב כדי לומר משהו מאד חזק על ימינו אנו.

יש שתי סיבות ש-Station Eleven מקבל את המקום הראשון. האחת היא שלדעתי הוא היה צריך לזכות בהוגו ב-2015, ויהיה צבוע להעניק לו את ההוגו הדמיוני שלי אבל לא את פרס הבלוג.

אבל הסיבה השניה היא כפרה היסטורית אישית. כי אני מאד מתחרט שב-2012 לא נתתי ל-Among Others את המקום הראשון. בפרספקטיבה של כמה שנים, הוא הספר שאני חוזר אליו שוב ושוב מאותה השנה.

Station Eleven מזכיר את Among Others ביופי שלו. בכך שהוא ספר שמשתמש בז'אנר כדי לומר דברים בכלל לא ז'אנריים. אם יש ספר מאלו שקראתי השנה שירדוף את המחשבות שלי ב-2020, הוא Station Eleven.