המדף הז'אנרי: קרטר ולאבקראפט – ג'ונתן ל. הווארד

מה עושה אדם שמגלה שהסופר האהוב עליו היה גזען? מעלה את כל יצירותיו באש? או אולי יש דרך לגאול את הספרים? נגיד, לכתוב יצירות חדשות שמשחזרות אותם בלי הנימה הגזענית.

זה בדיוק מה שעושים מעריצי ה.פ לאבקראפט בשנתיים האחרונות. דוגמאות? Lovecraft Country (הגיבור שחור), The Ballad of Black Tom (כנ"ל), והדובדבן שבקצפת: קרטר ולאבקראפט. שם יש גיבורה שחורה שהיא צאצית (בדיונית) של ה.פ לאבקראפט. הכי גאולה שיש.

כי בואו לא נתבלבל, לאבקראפט הוא האמ-אמא של הגזענים. הוא כתב פניני גזענות כמו על הבריאה של הניגרס.

הגזענות של לאבקראפט עלתה למודעות בשנים האחרונות עקב מחאת סופרים בפרס הפנטזיה העולמית (שמעניק לזוכים פסלון עם צורת ראש של לאבקראפט).

הפסלון, אגב, פוגע גם במעריצי לאבקראפט: ב-1984, דונלד וונדרי, שהיה חבר של לאבקראפט, סירב לקבל את הפרס כי הפסלון 'קריקטורי' מדי ומבזה את זכרו של חברו הטוב.

קרטר ולאבקראפט הוא ספר שחציו הומאז' מלא קריצות לה.פ לאבקראפט, וחציו השני סיפור בלשי עתיר רציחות.

אני לא מעריץ לאבקרפאט. מעולם לא קראתי את ספריו. כך יצא שכל ההומאז שיעמם אותי מוות, בעוד שהצד הבלשי של הספר היה נהדר.

אבל לא שופטים ספר על פי מחציתו בלבד. לכן קרטר ולאבקראפט הוא ספר כתוב היטב אך מבולבל ומשעמם מבחינת הפנטזיה בו.

זה מתחיל כמו פרק של דקסטר: השוטר דן קרטר ושותפו רודפים אחרי רוצח ילדים: "The Child-Catcher". המבצע עובר חלק כמו בסרט אקשן מהאייטיז, עד שלפתע כמה דברים מוזרים קורים, המבצע מתרסק לגמרי, וקרטר מוצא עצמו עם 'טראומה'.

בעקבות הטארומה פורש קרטר מהמשטרה ומקים משרד חקירות פרטי. הרי הרבה יותר בטוח לצלם תמונות של בעל בוגדני מאשר לרדוף אחרי החבר'ה הרעים. מחשבה הגיונית לכל אדם בעולם – אלא אם כן הוא דמות בספר מחווה ללאבקראפט כמובן.

יום אחד מופיע במשרדו של קרטר עו"ד מוזר. הוא מספר שקרטר הוא היורש היחיד של <מישהו> שהוא מעולם לא שמע את שמו. קרטר די חשדן – אבל כאילו 'יורש! סבבה!'.

אז קרטר נוסע לשם, מגלה שהנכס הוא חנות ספרים, ושלבחורה השחורה שמתפעלת אותו קוראים 'אמילי לאבקראפט', והיא צאצאית של אותו הלאבקראפט המפורסם שכתב את כל הספרים ('הסבא-רבא שלי היה מתהפך בקבר אם היה יודע שיש לו צאצאית שחורה').

עד פה הכל טוב ויפה. סיפור בנאלי לגמרי על שוטר ורוצח סדרתי ואיזושהי תעלומה קטנה עם ירושה מוזרה.

אבל אז מתחילה סדרת רציחות לא הגיונית לגמרי. חוקי הטבע נשברים, המתמטיקה פתאום מראה ש-1+1 שווה תפוח בריבוע, אנשי דגים מופיעים משום מקום, ובמרכז הכל נמצא מתמטיקאי מרושע (מתמטיקאי! אני מוצא את זה offensive) ומשהו שנקרא "twist או fold או איזה חרא אחר" (זה במילים של הגיבור, שגם לא ממש מבין מה קורה שם).

במילים אחרות, ככל שהספר מתקדם, כך ההבנה והאיכפתיות שלי למה שקורה שם מתדרדרת.

קרטר ולאבקראפט הוא כולו קריצה למעריצי לאבקראפט הכבדים. השם 'קרטר', למשל, מגיע מ'רנדולף קרטר', שהוא דמות שמופיעה בהרבה סיפורים של לאבקראפט. האירועים, הטוויסטים ופתרון העלילה – כולם מתכתבים עם סיפורי לאבקראפט קלאסיים (כך ע"פ ביקורות שקראתי). מעריצים אולי יתמוגגו ממנו. לאדם מהשורה כמוני אין מושג מה הולך שם ולמה.

ג'ונתן ל. הווארד עושה רושם של אחלה של סופר. הדמויות שלו מצויינות, הכתיבה שלו טובה, ואת כל חלקי העלילה הלא-לאבקראפטיים ממש אהבתי.

אני נורא אשמח לקרוא ספרים אחרים שלו. ספרים שהם לא קריצה למעריצים כבדים. אבל אם אתם רוצים המלצה או דעה איכותית על קרטר ולאבקראפט, תמצאו למצוא מישהו שבקיא יותר בסיפורי לאבקראפט.

[קרטר ולאבקראפט – ג'ונתן ל. הווארד. 306 עמודים, 2015]