המדף הז'אנרי: הספריה הבלתי-נראית – ג'נביב קוגמן

אני לא אוהב מחזות זמר, אבל אחד 'הסיוט שלפני חג המולד' הוא אחד הסרטים האהובים עלי אי פעם.

אני לא סובל היפ הופ, אבל מאוהב בכמה שירים של ג'יי.זי.

לעיתים אהבה לז'אנר זה עניין של מזל.

אולי אם יצירת הערפדים הראשונה שלי הייתה באפי, הייתי מכור לערפדים? (אני שונא ערפדים). או אם סרט האימה הראשון שלי *לא* היה סיוט ברחוב אלם, הייתי סולד מהז'אנר? (מת על סרטי אימה).

המסקנה היא ששווה להתעקש גם בדברים שהם לא כוס התה שלנו. אם תגיע היצירה היוצאת מהכלל שאתם כן מתחברים אליה, החיבור יהיה גדול ולכל החיים.

אז הנה: אני לא אוהב ספרי פנטזיה אורבנית, אבל כן קראתי את הספריה הבלתי-נראית.

רק שהוא לא שינה את המצב.

אמרו לי שהספריה הבלתי-נראית הוא ספר מצוין לז'אנר שלו. זה נכון. רק שהז'אנר שלו הוא (עדיין) לא כוס התה שלי. לדעתי? זה ספר 'פסדר' חביב לקריאה כזה. וזהו.

הספר מתחיל בסצינת אקשן לפנים. איירין, ספרנית עם תושיה של הריסון פורד, גונבת ספר נדיר בסיקוונס אקשן ארוך. זאת העתקה ברורה של ההתחלה של אינדיאנה ג'ונס, כשאת המילה 'ארכיאולוג' מחליפים ב'ספרנית'.

פה טמון שורש הבעיה. הסיכוי היחיד לעשות מהרעיון הזה סצינה אדירה היא אם במקרה קוראים לך סטיבן ספילברג.

אז אחרי שסיימתי למשוך בכתפיים ולומר 'טוב, סבבה' על סצינת האקשן, הגעתי להבנת הסיפור הגדול.

איירין עובדת ב*ה*ספריה. ארגון בין-מימדי נתלש מהזמן שמטרתו בחיים היא לגנוב ספרים נדירים מיקומים אחרים לצרכי שימור. למה? מלפפון חמוץ זה למה! מה זה השאלות האלה, תגידו?

אז איירין נשלחת למשימה פשוטה (לכאורה) של לגנוב ספר מעולם דמוי זה שלנו, רק שיש בו ערפדים, קסם וספינות קיטור מעופפות כי בכל זאת מדובר בפנטזיה אורבנית.

מוצמד אליה מתלמד מלא מוטיבציה ומתוסבך בשם קייל, וביחד הם נקלעים להרפתקאות מצמרות שיער שחבל לכם על הזמן.

אם נשים את הסרקסטיות בצד, וזה עולה לי בבריאות לעשות את זה, תאמינו לי, אז הספריה הלא-נראית הוא באמת ספר סבבה. הוא כתוב היטב, מצחיק לעיתים, בעל מימרות חכמות בעיתות אחרות ("אחת התכונות הנדרשות מפיקוד היא לא לתת הוראות שאת יודעת שלא יצייתו להן") ובעל עלילה, נו, סבבה.

הוא גם מנסה לשחק על רגש האובססיביות לספרים של חלק גדול מהקוראים, וזה תמיד נחמד.

חוץ מזה, אין בו שום דבר מיוחד, אלא את החולים הרגילים של הז'אנר. משפטי בבל"ת ("האם אי פעם נדרשת לבחור בין כבודך לבין הספריה?!"), ועולם קסם לא ברור שהשימוש בו מותאם לעלילה ולא לצרכי הגיבורים.

קראתי כבר די הרבה ספרי פנטזיה אורבנית\פנטזיה על-טבעית (שני ז'אנרים דומים למדי בימינו). הספריה הבלתי-נראית מתמקם במקום השלישי והמכובד של הספרים הכי טובים שקראתי בז'אנר, אחרי קייט דניאלס והארי דרזדן (בסדר הזה).

רק שהמלצה חמה זאת לא, היות וגם שני הספרים הראשונים מקבלים את מילה התיאור 'נחמדים' ותו לא'.

[הספריה הבלתי-נראית – ג'נביב קוגמן (אמזון). 2015, 329 עמודים]