מועדון הקריאה מפגש 23: The Rook – דניאל או'מלי

המפגש העשרים ושלוש של מועדון הקריאה של הבלוג. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!

לפני כמה שנים ניסיתי לכתוב רומן.

כמו הרבה אנשים, לא ידעתי איך להתחיל, אז חשבתי לקחת דוגמא מספר מצליח, הארי פוטר.

העמוד הראשון של הארי פוטר מופתי. כל משפט בונבוניירה, כל פיסקה מהודקת סביב רעיון עלילתי אחד.

ואתם יודעים מה מייחד אותו מול ספרים אחרים? כלום. אין בו טריקים או עלילה מיוחדת. הוא מתחיל כמו מליון יצירות אחרות, וסוד קיסמו טמון בעובדה אחת, שג'יי.קיי רולינג פשוט כותבת נהדר.

זאת הביקורת שלי על The Rook. ספר פנטזיה אורבנית מצוין בלי שום ייחוד. אפשר לדסקס את היתרונות והחסרונות שלו עד סוף העולם, אבל השורה התחתונה תשאר זהה: The Rook ספר מצוין, כי דניאל או'מלי כותב מצוין.

The Rook ספר מאד מומלץ למי שאוהב "פנטזיה של פעם". עם ריח בריטי כזה, הומור דק וקסם קסום, בניגוד לקסם המתודולוגי המודרני של ברנדון סנדרסון וחניכיו.

אשה פוקחת העיניים, ומגלה שאינה יודעת מי היא.

היא מלאת חבורות ויש לה פנס בכל עין. בכיסה יש מכתב, הוא מתחיל כך:

"הגוף שאת לובשת היה פעם שייך לי".

כותבת המכתב, מיפאני (מתחרז עם טיפאני), מפילה על האשה שהתעוררה, שגם לוקחת את השם מיפאני, ים של מידע. להלן עיקרי הדברים:

– למיפאני יש כוחות על,
– מיפאני חברה בארגון  בריטי סודי של אנשים בעלי כוחות על שחוקרים תופעות על טבעיות,
– לארגון יש היררכיה של לוח שחמט, מחיילים פושטים עד הרוקים (Rooks). יש תשעה רוקים ששולטים בארגון, מיפאני היא אחת מהם (מכאן שם הספר).

מיפאני הישנה מספרת לחדשה, שמגידי עתידות גילו לה שהיא עומדת לאבד את הזכרון, ועל כן היא הכינה שורת מכתבים למקרה הזה. היא טוענת שהזכרון אבד בגלל התקיפה, ושהאחראי לתקיפה הוא אחד מהרוקים האחרים, לא ידוע מי.

מיפאני החדשה הולכת הביתה, מסתגרת סופ"ש שלם בחדר וקוראת את כל החומרים שההיא הישנה השאירה לה. ביום שני בבוקר היא מתייצבת במשרד, לא מגלה לאיש שאיבדה את הזיכרון, ומנסה למצוא את הבוגד.

מפה הדברים מתנהלים בשני ערוצים.

ערוץ אחד הוא שורת המכתבים שכתבה מיפאני לעצמה. היא מלהגת בהם כאילו אין מחר, ושופכת את כל היסטוריית הארגון ובכיריו.

שפיכת מידע כזאת הייתה גורמת לי לגלגל עיניים בכל ספר אחר, אבל פה היא זורמת. או'מלי כותב שורת אגדות מודרניות מקסימות (כולל אחת נהדרת שמערבת ברווז, החינני שיצורי הבריאה), ויוצר בכשרון רב מיתולוגיה שלמה של ארגון בדיוני.

הערוץ השני הוא מיפאני עצמה, וחקירתה למצוא את הבוגד בארגון.

מיפאני החדשה, בלי טיפת ידע ונסיון, מסתגלת לעבודה בתור בכירת ארגון בלי לאבד צעד. גאונים עם חמש שנות נסיון לא מתמודדים עם טיפול במשברים טוב כל כך.

בעוד שמיפאני הישנה הייתה אשה ביישנית ומופנמת, מיפאני החדשה היא ג'דית מא-גניבה. היא אוכלת מצבי חירום לארוחת בוקר, ובסוף פולטת באגביות 'וואי, יש לי מה זה דודא לשוקולד'.

עכשיו, זה לא הגיוני שארגון שמתמחה בחוטפי גופות ושליטת מוחית, לא מרים גבה חשדנית כשהאישיות של אחת מבכיריו משתנה בין לילה. זה גם לא הגיוני שהארגון עצמו, שמתבסס על חטיפת ילדים בעלי כוחות על טבעיים כאילו היו תימנים, מתקיים כסוד כמוס של כמה אלפי חברים בעידן של פריצות מחשבים מודרניים ו-wikleaks.

חייו של טאו נקטל פה לפני חודשיים על סמך הרבה פחות מופרכות מזה. אבל מה אני אגיד לכם? מסתבר שאם המופרכות כתובה היטב, אז זה עובד.

כשמיפאני מעידה על המזכירה שלה, אותה היא פגשה לראשונה לפני יומיים, "בחיים לא ראיתי אותה בכזאת פאניקה", אני לא מתעצבן וחושב, ברור שלא! את בקושי מכירה אותה!, אלא נכנס למתח, כי המצב חמור מאד.

כשמיפאני נכנסת לבית אימה, מנהלת צוות שלם של לוחמים, ויוצאת משם במגניבות של ברוס ויליס, אני לא מתעצבן ש'איך זה יכול להיות? היא לא יודעת כלום על לחימה!', אלא נהנה. זה מגניב.

אם יש חסרון לספר, זה שאין בו טיפת עומק. הוא לא בא להפוך אתכם לאנשים עמוקים יותר, אלא בא להעביר קסם. זה ספר פנטזיה בריטית מהסגנון הישן. סגנון איטי ופורמלי, שבעזרת הומור יבש ואהבת אנוש, מעביר את התחושה שדברים מופלאים מסתתרים מתחת לכל אבן בממלכה.

אני נוהג להאשים ספרי פנטזיה אורבנית מודרניים ב"יצירתיות מלאכותית". דברים כמו מאוורר מדבר, חתולים עם ראש של קרפד או שאר שטויות שאפשר להמציא על המקום בזמן שכותבים ביקורת ספר.

אבל אז בא ספר כמו The Rook, ולמרות שהיצירתיות בו מופרכת לא פחות, היא הרבה פחות מלאכותית.  הפנטזיה של The Rook נותנת את ההרגשה שמישהו חשב עליה לעומק. שהוא הריץ המון רעיונות, ורק הטובים ביותר מביניהם הופיעו בספר.

אני לא יודע להסביר את ההבדל בין יצירתיות מלאכותית ליצירתיות איכותית סטייל The Rook. אבל היא שם. חזיתי בהבדל עכשיו במשך ספר שלם.

נסיים בציטוט אהוב:

"בכל אקדמיה כזאת, יש תמיד את התלמיד הזה שפשוט 'משחק את המשחק' כמו שצריך, שישר מתמנה לראש הכיתה".

(כל כך נכון. תמיד קינאתי באלה)

נ.ב. המילה 'בריטי' חזרה בביקורת כל כך הרבה פעמים, שאתם עלולים לטעות ולחשוב שדניאל או'מיילי הוא תושב הממלכה. אבל לא; או'מיילי הוא אוסטרלי שבכלל למד בארה"ב. מה שכן, הוא תפס בספר את רוח הבריטיות בצורה מושלמת. זה מקרה בו רוח היצירה יותר חשוב מאזרחות הסופר.