מועדון הקריאה מפגש 25: The fifth season (העונה החמישית) – נ.ק. ג'מיסין

The fifth season, הספר שזכה בפרס ההוגו ב-2016, הוא יצירה עטופה שכבות סאבטקסט.

יש שישאלו, בשביל מה זה טוב? הרי ידוע שנ.ק. ג'מיסין היא אשה אמריקאית שחורה. וידוע שהיא עוסקת בנושאים כמו עבדות, גזענות והיסטוריה אפרו-אמריקאית.

סאבטקסט טוב מעביר לקורא את המסר בערמומיות. הסאבטקסט של העונה החמישית מתגנב אליכם כמו פיל עם קבקבי עץ על פרקט ריקודי סטפס.

אבל מה שיפה בסאבטקסט – ואני אומר את זה בתור מתמטיקאי -זה שהוא גירסה מופשטת של הנושא המקורי. וכך יוצא, שבלי משים, האמירות של ג'מיסין נכונות לכל כך הרבה נושאים מלבד זה אליו היא כיוונה.

אז נושא ה-"אפרו-אמריקאיים", וסליחה עם כל האמריקנופילים בקהל, לא מאד קרוב לליבי. אבל הנושאים של מערכות שמתייחסות אל הפרט כמו בורג מכני? התנהגות עדר, או תפקוד במצבי חירום? קרובים גם קרובים.

קראתי את העונה החמישית בעיניים שונות לגמרי מאלו אליהן התכוונה הסופרת, ודרך העיניים האלה מאד אהבתי אותו. הוא ספר חכם, כתוב מעולה ומקורי.

אחרי שנתיים שחונות בהן התלוננתי על איכות הזוכים בפרס ההוגו, אפשר להצהיר שהזוכה בשנת 2016, הוא ספר ראוי לחלוטין.

בעולם של העונה החמישית (קוראים לו The Stillness, אבל למי איכפת?) יש חמש עונות. קיץ-סתיו-חורף-אביב ו-"חלום בלהות".

העונה הנוספת, החמישית, שונה מהאחרות; היא מגיעה פעם בהרבה שנים, נמשכת הרבה-שנים, ונובעת מאסונות טבע. לפעמים אלו אסונות טבע מעשי ידי אדם, ולעיתים אסונות טבעיים (שהתרחשו כי בני האדם הביאו את כדור הארץ למצב מעורער מאד).

– פוס! עצרו! בואו נדבר רגע על העולם הזה –

ראשית, הוא אלגוריה מאד עדינה על התחממות גלובלית ואיכות הסביבה. באמת כל הכבוד למי שהבין זאת לבד.

שנית, מה שג'סימין רצתה לבחון, זה תפקוד חברה אנושית במצב חירום תמידי. בניגוד לעולם שלנו, בו הגישה הרווחת היא "אוי! התחממות גלובלית! העולם יחרב עוד 100 שנה! כמה נורא! בואו נעשה מדורת ענק לל"ג בעומר!".

ג'סימין דמיינה חברה בה נשים שריריות בגובה 1.90 נחשבות לסקסיות – כי אבולוציונית זה מה שהאנושות צריכה כדי לשרוד. וכולם כל הזמן במצב רוח קודר דרמטי כזה, כי הכל נורא רציני ומחר אולי הסוף. מה זה מראה? שג'סימין לא ממש מכירה את מדינת ישראל. מקום עליז למרות איום קיומי כבר 70 שנה.

– יאללה, נמשיך –

בעולם של העונה החמשיית יש orogene (או Rogga, שזה כינוי גנאי גזעני שידוע גם בשם The R word, הקוראים הנבונים וודאי הבינו את משמעות הסאבטקטס העדין והנסתר הזה).

ה-orogene הם אנשים שדומים קצת למוטאציות של אקסמן.

יש ל-orogene כוחות על, כמו: שליטת באדמה (מזיזים הרים) או בטמפרטורת הסביבה (יכולים להקפיא אנשים). זה הופך אותם למאד מסוכנים, אך גם מאד חיוניים להגנה בזמן העונות החמישיות.

האימפריה אוספת אותם בבית ספר מיוחד. מקום נחמד וחביב שגורם למחנה צבאי של ספארטה להיראות כמו בית הבראה לילדים.

עלילה? סיפורן של שלוש דמויות:

אחת היא ילדה קטנה, שמתגלים בה כוחות orogene. היא נלקחת מבית הוריה לחיים חדשים בבית ספר הקשוח ל-orogene.

השניה היא אשה צעירה, בוגרת בית הספר, שנשלחת לשליחות עם ה-orogene הטוב בעולם. מצווים עליהם לעשות המון סקס כדי שיצא להם ילד מוכשר.

השלישית? אמא (שהיא גם orogene כמובן). היא משוטטת בעולם במסע אחר בעלה ובנה.

והבעיה הכי גדולה בזה היא שבלתי אפשרי להסביר למה הסיפורים האלה לא משמימים בלי לספיילר את הספר. אז נסתפק ונאמר שהם פסיפס יפייפיה שמתחבר יחדיו בצורה מחושבת מראש.

קשה לא להשוות את העונה החמישית ל-Station Eleven הנהדר. שניהם ספרים שמשתמשים בדיסוטופיה כדי לשחרר את הדמויות שלהם מעול הכבלים המודרנים.

אבל ההבדל הוא בגישה. Station Eleven מנצל את סוף העולם לשיחרור ממחויבויות. הדמויות לפתע חופשיות! בלי עבודה, דדליין או בוס ברקע.

העונה החמישית משחרר את תושבי העולם מעול המוסריות. שעת חירום מתירה הוצאת מידע בעינויים. שעת החירום בעונה החמישית, מתיר לעולם להתייחס ל-orogene כאל עבדים.

ולא שזאת הדרך היחידה! יש אלטרנטיבות, בהן ה-oקrogene לא יהיו עבדים אך עדיין יעזרו מול שעת החירום. ובחברה מתוקנת, היו מחפשים את האלטרנטיבות. רק שזוהי בדיוק הסכנה שמדגישים בעונה החמישית: ברגע שהכשרת את האופציה הלא-חוקית, היא הפכה לאופציה העדיפה. כי היא קלה וזמינה – ועכשיו גם בסדר. אין טעם לחפש אלטרנטיבות.

מה ששום ביקורת לא תוכל להעביר על העונה החמישית, זהו שהוא ספר שכתוב טוב. הוא ספר עם כתיבה משוכללת. אחת הדמויות, נגיד, כתובה כולה בגוף שני זמן הווה. למה? כדי להעביר את הטראומה שהיא חווה. זה עובד, וזה מבריק.

למה אני מדגיש את איכות הכתיבה?. כי תראו, הספר הקודם שקראתי את ג'מיסין, The Hundred Thousand Kingdoms, היה גרוע. למעשה, הוא היה כל כך גרוע, שהוא הפך לברירת המחדל שלי לדוגמא לספר גרוע.

אך הנה, עברו כמה שנים, וג'מיסין כתבה ספר מצוין.

וזה לקח. לקח לכל הקוראים בקהל שרוצים להיות סופרים, אבל לא רק בעצם. אלא לכל מי שרוצה להיות טוב במשהו.

יש אנשים, כמו אסימוב, שפורצים לאוויר העולם מגיל הנעורים מלאי בגרות כתיבה וכותבים ישר יצירות מופת. אבל לרובנו זה לוקח יותר זמן. אנחנו נאלצים להתבגר.

קל נורא לקטול את מי שעושה עבודה גרועה ולהחליט שאין לו כשרון; אני עושה את זה לפעמים. קשה יותר לתת להאמין באנשים שטרם הוכיחו כלום.

הצטיינות היא תכונה שנבנית לאט; לווא דווקא תכונה מולדת.

ציטוט נבחר:

"אתה יכול להסתיר את מה שאתה, אם אתה חכם. לזמן מה. אבל זה לא מתמשך לנצח, זאת תמיד תהיה אשליה, אבל לזמן מה, אתה יכול להרגיש נורמאלי".

או בשפה שלי: אפשר "לזייף" את עצמכם מקסימום למשך יומיים; בסופו של דבר הפנים האמיתיות שלנו יוצאות.

[העונה החמישית – נ.ק. ג'מיסין (אמזון). 512 עמודים, 2015]