המדף הז'אנרי: Morning Star – פירס בראון (ספר שלישי בטרילוגית Red Rising)

בעוונותיי אני מסתכל מדי פעם בעמוד SciFi של רדדיט ומגלה מה קוראים גיקים בגיל ההתבגרות.

מגמה בולטת בשנים האחרונות, הייתה שכל פעם שיצא ספר מסדרת Red Rising [ביקורת ספר ראשון ושני], הוא הפך לחגיגה ע"י משתתפי העמוד.

Red Rising הוא החלום של גיק מתבגר ב-2017. אני מדבר על החברה ששומעים דת' מטאל ומתלבשים כמו האקרים בסרט הוליוודי. הסדרה לוקחת את ז'אנר אופרת החלל, ומעיפה אותה לגבהים חדשים. מבחינת הכל: קצב, אלימות ואפיות.

רגע אחד מישהו מוריד טיל גרעיני ומשמיד כוכב, ורגע אחרי זה הוא נלחם על חייו במצולות מול רובוט-דג ענקי.

באינטנסיביות, הקולניות והמופרכות שלה, הסדרה פשוט צועקת "2017!". שנה בה הכל יותר קצבי, מגוחך וקולני ממה שהוא היה לפני עשור.

Morning Star הוא סיום ראוי לטרילוגיה. הוא לוקח את קיצוניות העלילה לגבהים מגוחכים, ולכן הוא פחות טוב משני הספרים הקודמים בסדרה. מצד שני, הסיום שלו הוא אחד הסיומים הטובים ביותר שקראתי אי פעם לטרילוגיה. מי שקרא את שני הספרים הקודמים לא יכול להרשות לעצמו לפספס את זה.

מומלץ לכל נער גיק מתבגר בקהל, וגם לנשים ולגברים שהם נערים מתבגרים גיקיים בליבם.

העלילה: הדמויות מהספרים הקודמים, כלומר, אלו מהם שלא נחתכו לאלף חתיכות קטנות ואז ניצלו על גריל, ממשיכות את המרד במערכת הממשל המעוותת ששולטת בגלקסיה.

זה לא ספויילר וזה גם לא תקציר העלילה. זה פחות או יותר כל מה שקורה בספר. הייתי שמח לספיילר לכם אותו לו הייתי יכול, אבל אין מה. Morning Star לא מתהדר בקו עלילה פתלתל.

במה Morning Star כן מתהדר? הגזמה. הכל, מאבל דרך גבורה ומלחמה – מוגזם עד כדי אבסורד. ספרי Red Rising תמיד התהדרו בקשר למיתולוגיה הרומאית, אבל הספר הזה חצה את הקווים. הדמויות הם אלים רומאיים בחלל, וכמו כל מיתולוגיה, הן דרמטיות עד כדי אבסורד.

וזה מצחיק. כי פירס בראון מכניס את הבדיחות הכי לא מתאימות בתוך ים הגבורה האפי הזה, וגורם לבדיחות קרש להישמע נורא מצחיקות.

מעבר לכך, בראון יודע לכתוב. לא כתיבה איכותית בקטע של Station Eleven או העונה החמישית, אלא כתיבה "עממית" איכותית. עם משפטים פשוטים אך קולעים. דברים כמו:

"death begets death begets death"

שזה משפט נהדר שאני מתכוון לצטט בפעם הבאה שמישהו ידבר איתי על מלחמה. יש המון כמוהו בספר. אני לא מתכוון לתת אותם פה, כי אני מתבייש בכמה שהם קלישאתיים. אבל הם מנוסחים בצורה פנטסטית. ולעיתים קרובות אני צריך משפטים קלישאתיים מנוסחים היטב בארסנל שלי.

יש נקודות ש-Morning Star מרגיש מגוחך. כמו אופרת סבון כתובה רע בכיכוב אלים רומאיים בחלל. זה משהו שלא זכור לי שהיה בשני הספרים הקודמים בטרילוגיה.

מצד שני, כש-Morning Star טוב, ויש לו הרבה נקודות כאלה (בעיקר לקראת סוף הספר), הוא יצירת מד"ב שאין כדוגמתה. קשה לדמיין משהו יותר קיצוני ומופרך ממנו. הוא נכתב כדי לזעזע ולהפעים.

כמו שני הספרים הקודמים בסדרה, Morning Star לא מרגיש כמו יצירה של סופר משופשף, אלא כמו יצירה עוצמתית של סופר בוסרי ומוכשר כשד. הבוסריות והפגמים האלה זה חלק מהקסם שלו. זה חלק ממה שתורם לעוצמה שלו.

אם אהבתם את שני הספרים הקודמים בסדרה, רוצו לקרוא את Morning Star. הוא מסיים את הסיפור כמו שצריך. ואם לא קראתם את הספרים הקודמים, אבל בא לכם משהו כמו משחקי רעב רק עם הרבה יותר דם ואפיות? קחו את Rising Red ליד. בטוח שהוא לא ישאיר אתכם אדישים.

[Morning Star – פירס בראון (אמזון). 546 עמודים, 2016]