מועדון הקריאה מפגש 26: נקסוס – ראמז נעאם

[המפגש העשרים ושישה של מועדון הקריאה של הבלוג. פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]

בשנה האחרונה קראתי כמה ספרי מסחר בבורסה, מכל מיני תקופות וזמנים.  מה שמעניין זה שיש חוקים שנכונים לכל השווקים. גם למסחר עם תקשורת מצומצמת בסוף המאה ה-19, וגם למסחר עם אלגוריתמים שעושים מליוני טריידים בשניה במאה ה-21.

מה אנו למדים מזה? שבני אדם הם בני אדם. גם עם הטכנולוגיה המודרנית, שנראית כמו קסם לאנשי המאה ה-19, מה ששולט בשווקים אלו רגשות אנושיים בסיסיים. פחד, תאבת בצע, אופוריה או עצב.

בספר "נקסוס" יש סם שגורם לממציאי הטכנולוגיה להיות כמעט סופר-אנושיים. אבל למרות זאת, הספר מונע לגמרי ממניעי רגשיים אנושיים בסיסיים. אם יש מסר לספר, זה שגם עם טכנולוגיה של המאה ה-52, בני אדם יישארו בני אדם.

ומה שהכי יפה, זה שאני בספק אם ראנז  נעאם התכוון למסר הזה. יצא לו במקרה, כי הוא אנושי.

בתור יצירה, נקסוס הוא אגוז קשה לפיצוח.

חלק ממנו מלהיב כמו ספרי המד"ב הגדולים ביותר. מבחינה רעיונית הוא אחד הספרים מעוררי המחשבה שקראתי בשנים האחרונות. מבחינת סיפור, רמז נעאם יודע לשזור אגדרות אורבניות מעניינות על הטכנולוגיה שהמציא.

מצד שני, הוא סובל מקטעי אקשן גרועים (נא לשכור את ג'ון סקאלזי כיועץ), ודמויות הגיבורים בו מעצבנות טילים. כמה אפשר להינות מספר כשמעודדים את ה"רעים"?

הגעתי לנקסוס עם ציפיות גבוהות מאד, בגלל רבע ספר ראשון המצוין ובגלל שלל תשבוחות, ויצאתי מאוכזב.

מדובר בספר טוב, אך עם גרוש שחסר ללירה כדי להיות "טוב מאד".

בשנת 2040 בחורה מדברת עם בחור במסיבה. היא מספרת על  סם חדש, נקסוס שמו, ומלשינה שהיא מתה לקחת אותו. היות והבחורה נאת מראה, הבחור – בלי לחשוף שהוא ממציא הסם – מזמין אותה להתנסות.

רק שנקסוס הוא לא בדיוק הסם-גורם-ההזיות הרגיל. הוא יותר ננו-טכנולוגיה שגורמת שמאפשרת לתכנת את המוח שלכם, לתקשר ישירות עם מוחות של אחרים, ואז – אם אתם ממש טובים בזה – גם לשלוט בהם.

זאת נקודת פתיחה של עלילה "אדיסונית" קלאסית. ממציא גאון יוצר משהו שרק הוא יכול להבין, וכל העולם – CIA וסוכנות הביון הסינית וברוני סמים – רודפים אחריו כאילו אין מחר.

זאת גם אחת מנקודות החולשה הגדולות של נקסוס. כי הממציא, קאדה, לא עושה רושם של העפרון הכי חד בחבילה. שום דבר לא גורם לנו להאמין שבן האנוש הזה הוא היחיד שיכול ליצור טכנולוגיה כה מהפכנית.

יותר מזה: די ברור שקאדה לא יוצר את נקסוס לבד. גם די ברור שכל אחד מה"שותפים" ליצירה יותר מוכשר ממנו ויכול לעזור לתוכניות הביון לא פחות. אז למה כולם רודפים אחרי קאדה?

זה לגמרי משבר הארי פוטר all over again. למה הרמיוני היא לא גיבורת הסיפור? למה??

איפה היינו? אה כן, סוכניות ביון רודפות אחרי קאדה. הן מפעילות עליו לחץ כאילו אין מחר, מה שהופך את קאדה לאחד הגיבורים שסובלים הכי הרבה בהיסטוריה. אפילו קפקא הזיל דמעה. זאת עלילה מאד ממוצעת.

עם זאת, עד כמה שראמז נעאם נכשל ביצירת הגיבור, הוא מצליח ביצירת הטכנולוגיה (הסם נקסוס) והסיפורים הקטנים סביבה.

נקסוס הוא ה-Holy Grail של הננו-טכנולוגיה ומדעי המוח. סם שנותן ממשק לתכנות נוירונים במוח כמו שמתכנתים אפליקציות לסלולרי. נעאם גורם לטכנולוגיה הזאת להרגיש כל כך *אמיתית*. כל כך מעבר לפינה.

אפילו יותר מזה: את תתי העלילות של "מה שעושים עם הטכנולוגיה" – מכת שמנהיגה משעבד את חים בריה עד להתנקשות בינלאומית מתוחכמת – נעאם ממציא בתיחכום, אמינות ויצירתיות של מספר סיפורים ותיק.

הסיבה לכך מדהימה: הספר מבוסס על טכנולוגיה אמיתית, שראמז נעאם הוא אחד המומחים הגדולים בה בעולם. מכירים את המנטרה הקבועה שלי? ש"אנחנו חיים בעולם מד"ב"? לכו תקראו את פירוט הטכנולוגיה ה*קיימת* עליה מבוסס הספר, ואז תגידו לי שאני מגזים. באמת, לכו, יש מצב שזאת קריאה עדיפה על הספר עצמו.

כל הדיון הזה בטכנולוגיה "קיימת" מעורר חשיבה והשראה.

חשיבה, כי הספר מעלה שאלות קריטיות בחקר המוח המודרני. בעיקר זאת העיקרית בה מתרכז הסופר: מהי חובתו המוסרית של מפתח הטכנולוגיה? (מעט מאד לראיית עולמו הקצת שטחית של נעאם). לפתח טכנולוגיה שליטה מוחית, לשיטתו, דומה לפיתוח טכנולוגית הדפוס או הכתיבה-קריאה. יש שיעשו בזאת שימוש מרושע, אבל הרוב יעשו בטכנולוגיה שימוש טוב.

השראה, כי הספר גורם לכם לרצות לעשות "מדע". או לפחות לפתח משהו משלכם, למצוא תחום בו תהיו ההכי הכי טובים ואפילו מומחים מה-CIA לא יוכלו עליכם. זאת הרגשה שלא הרבה יצירות מצליחות לתת. וזאת המוטיבציה שתיצור את מדעני העתיד.

אם זה היה תלוי בי, נקסוס היה נשאר סיפור עם עלילה "קטנה" שמתרכז בטכנולוגיה והאנשים שסובבים אותה. אבל נעאם הפך את זה לעלילת ריגול בינלאומית שמתרחשת בכנס מדעי בתאילנד (תיאור פנטסטי של כנס אגב, רואים שנעאם היה בהרבה כאלה).

נעאם מתעקש להכניס לעלילה הזאת המון קטעי אקשן. ואז נוצרים שתי בעיות: ראשית, נעאם לא יודע לכתוב קטעי אקשן. שנית, כמעט אף אחד לא יודע לכתוב קטעי אקשן טובים, ובתכל'ס כמעט אף ספר לא צריך אותם.

ספר זה לא סרט הוליוודי. אנחנו לא נהנים מהכוריאוגרפיה של גיבורים בועטים אחד בשני. אז פה ושם זה מרגש לדמיין גיבור א' מחטיף אגרוף לגיבור ב' (או ננו-טיל מונחה תת-מוחי אם בא לנו להרגיש עתידיניים). אבל סצינות על גבי סצינות של מכות? זה לא מלהיב בהפסקות של בית ספר תיכון, וזה לא מלהיב בצורת כתב.

ציפיתי מנקסוס לגדולות ונצורות, וקיבלתי משהו מעורב באיכותו שצריך 300 מילים כדי לתאר את דעתי עליו. נקסוס הוא ספר מעורר מחשבה, ואני ממליץ לכל סטודנט למדעי המוח או עתידן חובב לקרוא אותו. אבל אתם במד"ב בשביל הבידור והמתח, יש דברים טובים יותר.

מקצת ציטוטים (תרגום חופשי מאד מאנגלית, אין לי את הגירסה העברית של הספר):

"הבעיות שלנו לא יכולים להיפתר ע"י אותו כוח מחשבה שיצר אותן."

"כולנו נולדים גוססים. השאלה היחידה היא איך אנו משתמשים בזמן שנותר לנו עד המוות."

"שימוש נרחב וגישה לכלל האוכלוסיה הופכים את רוב הטכנלוגויה לחיובית. אם רק לעליתה יש גישה, זאת דיסטופיה."

[נקסוס – ראמז נעאם (אמזון)(לקניה בעברית). 474 עמודים, 2012]