המדף הז'אנרי: Blood of Elves – אנדז'יי סאפקובסקי (הרומן הראשון בסדרת The Witcher)

Blood of Elves הוא הרומן הראשון בסדרת The Witcher. קדמו לו שני אוספי סיפורים קצרים שלא קראתי.

הספר יצא ב-1994 בפולנית, והתקבל בתשואות. הוא זכה בפרס הפנטזיה הפולני ב-1994, וגם כיום מעריצי פנטזיה פולניים שאני פוגש – ופגשתי הרבה בחודשים האחרונים – מתים על הספר, הסדרה והסופר באופן כללי.

את ההערצה העולמית הוא קיבל 15 שנה מאוחר יותר דווקא בגלל משחק מחשב שיצא ב-2007. המשחק, The Witcher, הפך ללהיט ויצאו לו כמה המשכים. סדרת המשחקים כל כך פופולרית עד כדי שאת המשחק השלישי הזמינו 1.5 מליון אנשים עוד לפני שהוא יצא.

בעקבות הצלחת המשחק תורגם ב-2008 הספר לאנגלית, וזכה בפרס גמל לפנטזיה מסורתית.

The Witcher, אם טרם הבנתם, הוא תופעה ותעלומה תרבותית. תעלומה, כי איך זה שסדרת פנטזיה פולנית עלומה הפכה ללהיט עולמי רק על סמך משחק מחשב? אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה, אבל אני לא מצליח לחשוב על אפילו דוגמא נוספת אחת לסיפור דומה. אפילו אחת.

קראתי את Blood of Elves גם בגלל שהוא תופעת פנטזיה ייחודית, וגם בגלל שעברתי לפולין. מקום בו אם לא קראת את Blood of Elves אתה לא חובב פנטזיה אמיתי.

אני נורא רוצה לכתוב ביקורת שלילית על הספר, כי האמת היא שלא נהניתי ממנו ודי חרשתי בכבדות את העמודים על הסוף. רק שקשה קצת לכתוב ביקורת שלילית על הספר, כי בכל מיני מבחני לוקמוס נקודתיים, הוא אמור להיות נורא מוצלח. מה גם שהוא זכה לאהדת הקהל ב-goodreads, עם ציון מרשים של 4.23, ולא מתאים לי כרגע להיות הורס המסיבות.

אבל בסופו של דבר זה המצב: Blood of Elves הוא ספר פנטזיה מסורתי כתוב היטב. אבל הוא מיושן מדי לחובב מודרני כמוני, שצורך צ'יינה מייאוויל, אנ.קיי. ג'מיסין וברנדון סנדרסון לארוחת בוקר.

אז  – לא בא להעליב אף אחד – לא ממש נהניתי מהספר. אבל יכול להבין בקלות את כל אלו שכן.

ג'רלט מריוויה הוא וויצ'ר. לוחם מפלצות שעוצב בעזרת קסם והנדסה גנטית. הוטל על ג'רלט לשמור על סירי: ילדה קטנה וחמודה שהיא – קחו נשימה – יורשת עצר של ממלכה שנהרסה, בעלת פוטנציאל קסם חסר תקדים, וילדה שזורם קצת דם אלפים נדיר בעורקיה (על כן שם הספר).

ג'רלט לוקח את הילדה לבית ספר לוויצ'רים. אבל אלו מהר מאד מבינים שהם לא יכולים ללטש את פוטנציאל הקסם האדיר של הילדה ומנסים למצוא לה מורה קוסמת מוצלחת יותר. במהלך החיפוש תוקפים אותם לוחמים מסתוריים, ומכשפים אדירים וכל שאר הדברים שקוראים בספרי פנטזיה.

זה קצת חטא לתאר את דם האלפים בתור ספר פנטזיה סטנדרטי. כי הוא לא באמת ספר אפי. במקום לספר סיפור אדיר מימדים ליניארי, הוא מתאר סצינות קטנות פה ושם. זה יותר כמו אוסף צ'יזבטים מימי הביניים שפורשים סיפור רחב-מימדים בפסיפס.

גם הכתיבה שלו לא סטנדרטית לגמרי. היא לא הפאתוס הרגיל של הפנטזיה האפית, אלא יותר דיאלוגיים מזרח-צפון אירופאיים ישנים. עם אנשים שמדברים במשפטים ארוכים ומסורבלים, אבל לפחות מודעים לכך שהם רק אנשים ולא אלים שמשקל העולם מוטל על כתפיהם.

מעבר לכך הספר סטנדרטי לגמרי.

יש מצב שזה ספר פסיפס, כזה שנהנים ממנו עד השמיים אם קוראים את אוספי הסיפורים הקצרים שקדמו לו.

יש מצב שזה עניין השפה (למרות שעושה רושם שדוברי אנגלית נהנו ממנו). אולי זה סתם אני, שהתרגלתי לפנטזיה מודרנית סטייל בריאן מק'קלן או The divine cities. בטח אם הייתי נתקל בדם האלפים לפני 15 שנה, הייתי עף עליו כאילו אין מחר.

אבל זה ניימן של 2017. בפנטזיה אפית הוא רוצה מודעות עצמית וחדשנות. הוא מצפה לצאת מימי הביניים למאה ה-18. או לפחות לשלב את ימי הביניים עם מערכת קסם מהוקצעת ודמויות שנונות סטייל ג'וס ווידון.

דם האלפים לא עושה את זה. הוא פשוט מספר אוסף אגדות פנטזיה שמשתלבים ביחד למעשייה אחת. זה לא מאד גרוע, אבל גם לא נורא נהניתי. אולי המשחקים טובים יותר.

[דם האלפים – אנדז'יי סאפקובסקי (אמזון). 1994 פולנית, 2008 אנגלית, 416 עמודים באנגלית]