המדף הז'אנרי: Kings of the Wyld – ניקולס איימס

בכל שנה יש את ספר הפנטזיה הזה שכולם מתעלפים ממנו, והשנה זה Kings of the Wyld.

Tor.com קרא לו "רומן הביכורים המצחיק והמצוין ביותר שיצא בפנטזיה מזה זמן רב", Publishers Weekly אמרו שהוא "רומן ביכורים מבריק", ב-Goodreads הוא קיבל את הציון יוצא הדופן 4.42, ואתר אחר – כבר שכחתי מי – הכריז "לסגור את הקלפיות! מצאנו את ספר הפנטזיה הטוב ביותר ב-2017!".

ואני שואל: מה?!

או תנו לי לנסות עוד פעם אחת, עם רגש ו-meme:

כי Kings of the Wyld לא מביא שום דבר חדש לז'אנר. הוא כולה פארודיה על הז'אנר, ופארודיה די ממוצעת למען האמת. בסקאלה בין פראצ'ט ודאגלס אדמס לבין ג'ו זאיידה, הוא יותר קרוב לזאיידה.

עד כמה שאני אוהב ספרים מצחיקים, אין בו הישג ספרותי מיוחד.

Kings of the Wyld הוא פארודיה על פנטזיה אפית מצחיקה למדי, אבל לא מבריקה.

אם אתם אוהבים פארודיות כמוני, אז תנסו אותו. צחקתי לא מעט פעמים בקול רם במהלך הקריאה.

אם פארודיות וצחוקים זה לא כוס התה שלכם? דפדפו הלאה.

נקודת הפתיחה של הספר היא שלהקות גיבורים בעולמות פנטזיה מקבילות ללהקות רוק בעולם שלנו.

Kings of the Wyld הם בדיוק להקת גיבורים שכזאת. או יותר מדויק לאמר, הם היו להקת גיבורים שכזאת. או אפילו נחדד: הם היו להקת הגיבורים הטובה ביותר בהיסטוריה. משהו כמו הביטלס של עולם גיבורי הפנטזיה.

קליי קופר, גיבור הסיפור, היה חבר הלהקה שאף אחד לא זוכר. המתופף שעומד בצללים או נגן הקלידים שלא תזהו אם הוא לא ילך עם שלט.

זה היה לפני 20 שנה. כיום קופר פרש מחיי הזוהר של להקות הגיבורים. יש לו משפחה בכפר קטן ורגוע, והוא חי את החיים האלמוניים בשלווה.

כל זאת משתנה עד שמנהיג הלהקה מופיע יום אחד בפתח ביתו ומכריז: חייבים להציל את הבת שלי! המנהיג מנסה לאסוף מחדש את חברי הלהקה, לסיבוב מעשי גבורה אחרון.

מצחיק, נכון?

אז האמת היא שכן, זה מצחיק. כלומר, לא הבדיחה הספציפית הזאת (שהספר מבוסס עליה ולקח אותה רחוק מדי), אלא הרבה בדיחות אחרות שיש בספר.

כי יותר מכל, Kings of Wyld הוא ספר שמנסה (ומצליח!) להצחיק. סביר להניח שחובבי הפנטזיה, חבר'ה ליצים טובי לב, אהבו את הספר לא מעט בגלל זה. היו לי 39 הערות של lol שכתבתי לעצמי בשוליים של הספר בזמן הקריאה. באמת, ספרתי.

רק ש-Kings of Wyld לא מסתפק בלהצחיק. ממש לא. הוא מנסה ללכת על הפרס ע"ש מכסחי השדים, ולהיות ספר שהוא גם מצחיק, גם עם דמויות זכירות וגם עלילה שלכאורה אמורה לעניין.

הוא חצי מצליח.

הוא מצליח בגיזרת הדמויות הזכירות. אחד מחברי החברה, למשל, הוא מכשף גיי, מפוזר וטוב לב. מכשף גיי! איך לא עשו את זה קודם?

איך העלילה מעבר לבדיחות? פשוטה וברורה. המטרה כולה היא לאחד את החבורה למעשה גבורה אחרון.

האם זה סוחב את הספר? כן. זה ממש מעניין או מותח? נופ. סטיבן קינג היה נותן לניקולס איימס פליק על העצלנות.

אם יש לספר מסר, ואני חושב שיש לו – כי הוא מנסה לעשות הכל, לא רק להצחיק – זה על מעלות התבייתות.

הספר מטיף כמה זה טוב לצאת מאורך חיים וורקהולי, אינטנסיבי מעייף. כמה זה טוב להקים משפחה, לעבוד בעבודה פשוטה של 8-16 (ואיכשהו למצוא שאתה אפילו יותר עייף כל הזמן).

זה מסר נחמד ומרגיע, בעיקר לאלו מאיתנו שמזמן ויתרו על חיי ההרפתקאות – כי מה לעשות, כורסא נוחה זה כיף – אבל לא עמוק.

יש לי הרגשה שתשמעו על Kings of Wyld הרבה בחודשים הקרובים. כמו שאמרתי, קהילת הפנטזיה עפה עליו כאילו הם לא קראו ספר מצחיק מעולם.

ואם כל השמועות האלו יגרמו לכם גם לקרוא אותו, תזכרו מה דוד ניימן אמר: ספר מצחיק, יצירתי וחביב – אבל אוברייטד בטירוף.

[Kings of the Wyld – ניקולס איימס (אמזון). 544 עמודים (שמרגישים כמו 300), 2017]