מועדון הקריאה מפגש 28: דימון – דניאל סוארז

[המפגש העשרים ושמונה של מועדון הקריאה של הבלוג. פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]

אוטומציה היא חסרת רחמים.

זה משפט שאני חוזר עליו, גם בגירסא האנגלית (Automation is heartless) כבר זמן מה, ואף אחד לא מסכים איתי.

אנחנו חיים בגל חדש של אוטומציה. הוא מגיע בחסות התקדמות ביישומי בינה מלאכותית. מכוניות אוטונומיות, קנסי תעבורה או עונשים אוטומטיים וחוזים חכמים.

ואני בעד אוטומציה, באמת. בגננות, מפעלים או שאר מקומות שניסו להפוך אנשים למכונות. אני קצת פחות בעד אוטומציה של מעשים שמשפיעים ישירות על בני אדם.

ישראליים לומדים לא לציית באופן עיוור. אפילו בצה"ל מותר לסרב פקודות לא חוקיות בעליל. צריך להשתמש בשיפוט האנושי, אפילו אם ההגיון שלו לא בינארי. תגידו מה שתגידו על החברה הישראלית, מסר האנטי-אוטומציה במעשי שמשפיעים על בני אנוש מוטבע בה חזק מאד.

דימון הוא ספר שמתמקד סביב אוטומציה של צוואה. התוצאות הרות אסון.

לא ברור אם דימון הוא מניפסט אנטי-טכנולוגיה או ספר שמעריץ טכנולוגיה. האמת היא שהוא כנראה סתם ספר מתח מדע-בדיוני. רק שבתור ספר מתח, דימון מעולה. הוא מצמרר, מגניב ואי אפשר להניח אותו מהיד.

דימון לא ספר שישנה את חייכם, אבל הוא כן אחד מספרי המתח המד"בים הטובים שיש כיום – בטח בעברית.

מה שהכי טוב: הסיפור כולו מסתיים בצמד ספרים, כשהספר השני יצא לאור כבר מזמן. תופעה נדירה בספרות הספקולטיבית הנוכחית.

שיעור קצר במחשבים. דימון (Daemon) היא תוכנה שרצה ברקע של המחשב. היא מבצעת פעולות אוטומטיות שאתם לא רואים. יש המון כאלה על כל מחשב, וזה טוב. הדמונים מנהלים לכם את מערכת ההפעלה.

הספר 'דימון' מתחיל עם בליונר אקצנטרי שהולך לעולמו. הוא היה ממציא משחק המחשב הפופולרי ביותר בהיסטוריה. הוא השאיר מאחוריו "צוואה" בצורת 'דימון' קטן ועקשן שמנסה להשתלט על העולם.

צעד ראשון: הדימון שיכפל עצמו על מאות אלפי מחשבים בכל העולם. עכשיו בתכל'ס אי אפשר לעצור אותו יותר, כי לכו תמצאו את המחשבים ותנקו את כולם.

צעד שני, ופה מתחיל הסיפור: הדימון "רוצח" את כל התוכניתנים שהיו מעורבים ביצירתו. איך הוא עושה זאת? שולח "הוראות" תמימות דרך האינטרנט שמפעילות מלכודות מתוחכמות.

לתמונה נכנסים שני גיבורים. הראשון הוא הבלש סבק. בלש קשוח מהסוג הישן, שמחשבים זה לא בדיוק הקטע שלו. השני הוא יועץ הייטק אפרורי. מומחה מחשבים מהסוג הקואופרטיבי ולא מהסוג המחתרתי.

אין לצמד חצי סיכוי להילחם בדימון. איך בכלל נלחמים בתוכנת בינה מלאכותית שמבוזרת על פני כל המחשבים בעולם? התמונה שמוצגת היא חוסר האונים המושלם. אדם מול מוח מבוזר שגדול עליו בכמה מידות. אם לא הייתי מבין במחשבים, הייתי רץ עכשיו לבטל את כל המימון הציבורי למחקר בינה מלאכותית.

כשדניאל סוארז סיים לכתוב את דימון, ב-2004, הוא נתקל בבעיה שמוכרת היטב לסופרים חדשים: הוא לא מצא מוציא לאור שמסכים להוציא את הספר. אז הוא הוציא אותו בהוצאה עצמית, ב-print-on-demand.

הוא מכר בהתחלה כמה עשרות עותקים בחודש, אבל לאט-לאט התגבשה לספר עדת מעריצים קולנית. ההמלצות הגיעו לאוזניהן של אנשים משפיעים, עד שב-2009, חמש שנים לאחר שנכתב, יצא הספר לאור בצורה מסודרת.

אני מאמין גדול בטעם ההמון. טעם ההמון הפך ספרים בהוצאה עצמית, כמו לבד על מאדים או מלחמת האדם הזקן (וגם את 144 קומות, שפחות אהבתי), לתופעות תרבותיות. אני לא סנוב תרבותית, אני נהנה מארץ נהדרת או אדיר מילר. טעם ההמון בדרך כלל מדבר אלי.

בלהיטים שצמחו מהעם, כמו דימון, שולטים בדרך כלל הרגשות החזקים ביותר. הדגש הוא יותר על מתח ואקשן מאשר על התפלספות. תוצאה נוספת של טעם ההמון זה עומס. יש מעט מאד עמודים מתים בדימון. כמות העלילה והאירועים שנדחסו לספר מדהימה – והקורא לא מרגיש את זה בכלל.

בחירה אחת מעניינת בספר היא שהדמויות הן מקצועניות. ואני אומר מעניינת, כי במד"ב של מחשבים נהוג להעדיף את האנדרדוג. נהוג להתמקד בהאקר הבודד האוטודידקט, ולא בתוכניתן ממר"ם עם תואר שני במחשבים מאוניברסיטת ת"א.

יש האקרים בדימון, הם הרעים. הגיבורים הם מקצוענים אמיתיים. לא רק בתעודות, אלא גם בקורות החיים הסטנדרטיות. עבודה, ילדים, משפחה. עונים לשאלות בקלישאתיות ויעילות.

התוצאה היא שהדמויות הן אחת הנקודות החלשות בספר. זה לא שהן רעות או שטוחות או משהו. אבל גם אין להן שום יחודיות. אין להם את האישיות של טוני סטארק, שגורמת לכם לרצות לדעת עוד על ההיסטוריה של הדמות. אין להן אפילו את ה"צ'ארם" של ג'ון מקליין ממת לחיות. המחמאה הכי חזקה שאפשר לתת להן היא "יעילות". הן עושות את העבודה ומקדמות את הסיפור.

הדימון עצמו הוא דיקטטור. לא ברור למה זה הפריע לי, הרי הכי הגיוני שתוכנת מחשב בלי רגשות תהיה דיקטטור חסר רחמים. אבל זה היה קצת יותר מדי, על גבול הסאדיזם. גם ה"דיאלוגים" שהדימון משתמש בהם כוחניים על גבול האלימים מילולית. ממש קורס לדומינות מתחילות.

מפתה להשוות את דימון לשחקן מספר אחת, אבל ההשוואה שגויה. כן, שניהם עוסקים בצוואה של ממציא משחקי מחשב עשיר, אבל פה מסתיימת ההשוואה.

שחקן מספר אחד הוא שיר הלל לאייטיז, תרבות הרשת ומשחקי הרפתקאות. הצוואה בו היא חידה, ולא בינה מלאכותית. הוא רכבת הרים טובת לב.

דימון הוא ספר מתח מורט עצבים, שמתכתב יותר עם ספרי המתח המורכבים של המאה הקודמת מאשר יצירות הגיקים של המאה הנוכחית.

עכשיו, כשהסתיים מפגש המועדון, אוכל סוף סוף לגשת לספר השני והאחרון בסיפור, ולראות איך זה מסתיים.

ציטוט אהוב:

"כל מי שאי פעם ניסה לחלוק פיצה בין כמה חברים יודע שקומוניזם לא יכול באמת לעבוד".

[דמון – דניאל סוארז (אופוס)(אמזון). 444 עמודים, 2006 באנגלית, 2017 בעברית]