המדף הז'אנרי: Dark Matter – בלייק קראוץ'

הייתה לי טיסה מוקדם (מדי) בבוקר לפראג. נוצר הצורך במשהו קליל לקרוא במהלכה. הפור נפל על Dark Matter.

Dark Matter הוא מספרי המד"ב האלה שהגיעו לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. בנוסף, הרבה מרשימות ה"מיינסטרים" של 2016 ציינו אותו בתור ספר מתח אפקטיבי.

זה בדרך כלל תו איכות של הנאה. אישתו של הנוסע בזמן, לבד על מאדים או משחקי רעב: ספרים שההמון אוהב נוטים להיות כיפיים.

אבל לא זה לא המקרה פה.

Dark Matter מנסה להיות ספר טיסות. הוא יוצר מסתורין בכוח, מסבך אותו בכוח, מנסה לצמרר ולמתוח בכוח, ובסוף נהיה יותר מסטיק תפל של בזוקה מאשר ספר מותח.

סיימתי אותו, כי בכל זאת טיסה ולא היו לי אופציות אחרות. אבל בתכל'ס? אם בא לכם ספר טיסה מהנה, עדיף ללכת על דן בראון או אפילו רם אורן מאשר Dark Matter.

יצאתי מאוכזב.

ג'ייסון הוא האדם הממוצע.

כלומר, הוא האדם הממוצע בתור גבר אמריקאי לבן, אבל יותר מוצלח מ-99 אחוז מאוכלוסיית העולם. הוא פרופסור לפיזיקה בקולג', חי עם אשה ובן בבית בפרברי שיקגו. אין לון המון חלומות.

ג'ייסון, אחרי עשרות שנים של שטיפת מוח טלוויזיונית אמריקאית, די מרוצה מהחיים. אישה, ילד ובית בפרברים? הרי זה *ה*חלום האמריקאי המודרני.

מצד שני, ג'ייסון גם קצת מאוכזב. בעיקר כי כולם מספרים לו שהוא האדם הכי חכם בייקום.

אפילו חברו הטוב, שזכה בפרס נובל (או משהו בסגנון), אומר לג'ייסון בחגיגות הזכיה, "אתה יודע שזה היית צריך להיות אתה. אתה החכם בינינו".

אחרי שקראתי 342 עמודים על עלילותיו של ג'ייסון, אין לי ספק שכולם מריצים על ג'ייסון פארטיות. ג'ייסון הוא אחד האנשים האפורים, חסרי הברק והמשעממים מחשבתית שאי פעם נוצרו. אם יש לו מדי פעם רעיון טוב, זה יותר בחזקת "תרנגול עיוור" מאשר מחשבה אמיתית.

ערב אחד, נראה לי בעמוד השישי של הספר, יוצא ג'ייסון מביתו, וחייו משתנים בצורה דרמטית.

אם אתם חוששים שתפספסו את השינוי, אל דאגה: המספר דואג לספר לכם שהוא עומד לבוא ברגע ג'ייסון פותח את דלת הבית, ואז גם מתרפק על זכרון היציאה מהבית כל עשר עמודים, למקרה ששכחתם שהתרחש פה משהו נורא דרמטי.

עלילת המתח סובבת את רעיון הבחירה החופשית והייקומים המקבילים. רעיונות שמילאן קונדרה השתמש בה באחד הספרים הטובים ביותר אי פעם ("הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"), אבל בלייק קראוץ', שנדמה לי שלא ממש למד אי פעם פיזיקה, לא באמת מבין אותם לעומק.

בשביל בלייק קראוץ', ה"אינסוף" יקומים מקבילים, אומר "הרבה". ומה זה "הרבה"? נו, איזה 40-50 ככה, נכון? קראוץ' זורק כמה buzz words, ואז חוזר להתמקד בדבר העיקרי בספר: כמה ג'ייסון אוהב את אישתו.

אני יכול להמשיך עם הסרקזם הזה לעוד חמש אלפים מילים, אבל אין טעם. לא התחברתי ל-Dark Matters, ולמרות שהוא כתוב בצורה קולחת, אני בהחלט לא ממליץ לקרוא אותו.

מישהו בקהל מכיר ספר מתח מד"בי מוצלח? צריך תיקון.

[Dark Matter – בלייק קראוץ' (אמזון), 342 עמודים, 2016]