ספרי עיון: וולט דיסני, הביוגרפיה – ניל גאברל

[חלק מפרוייקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2017. מקום רביעי]

בשנת 1947 היה וולט דיסני – הבדרן המפורסם בעולם, סמל לסיפור הצלחה אמריקאי –  שרוי בדכאון עמוק.

הרופא המליץ לו למצוא תחביב חדש. אנימציה מיצתה את מקומה בחייו; הוא החל להתעניין ברכבות.

וולט קנה סט רכבות חשמליות מניאטוריות.

הוא היקצה להם שטח גדול בסטודיו, ושיחק איתם לעיתים קרובות. הוא הסיע את הרכבות דרך מנהרות וערים מניאטוריות. כשהיה מסיים נהג אמר, 'זאת הייתה רכבת צעצוע, עכשיו מה לגבי הדבר האמיתי?'.

דיסני היה מדוכא למרות, וכנראה בגלל, שהקים את קונצרן הבידור הגדול בעולם.

הקונצרן התלפף סביבו, ושייף את דמות דוד דיסני החמוד. אפילו חתימתו המסולסלת המפורסמת היא פרי בדייה של אנשי יחסי הציבור של האולפן. בדיה שהוא היה צריך למלא, וזה עלה לו בחופש.

באותו הזמן וולט פגש את ויליאם "קייסי" ג'ונס, איש שבנה והריץ רכבת קיטור קטנה בחצר ביתו. "אני מקנא בך. באומץ שלך לעשות את מה שאתה רוצה", כתב דיסני לג'ונס, כשההוא בבירור חושב על מצבו העגום.

אבל וולט דיסני הוא אדם עם פסיכולוגיה יוצאת דופן. הוא יודע לצאת ממשברים.

וולט החליט לבנות רכבת אמיתית בחצר ביתו. מדי יום, אחרי שסיים עם אולפן האנימציה, היה לובש סרבל עבודה והולך לנפחיה. שם הוא למד איך לרתך ברזל, וליצור מנוע קיטור. "מאד מרענן להיות חובבן מוחלט, ולא המומחה הגדול בעולם" הוא אמר בחיוך.

וולט דיסני הוא גם אדם שיודע לחשוב בגדול.

כשסיים את בניית הרכבת, הוא החליט לפתוח את זה לציבור. אחרי זה החליט להקים פארק מיוחד לרכבות שלו, ואז כבר הוסיף שורה ארוכה של מתקנים, ומפה לשם בנה את דיסנילנד.

אנחנו רגילים שהאנשים המצליחים בעולם הם חבר'ה מלאים בעצמם, כמו סטיב ג'ובס, איילון מוסק או ביל גייטס. אבל אלו אנשים שהגיעו לעמדת ראש החברה הגדולה בעולם מתוך ידיעה מוחלטת של למה הם נכנסים.

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כשוולט דיסני הוביל את דיסני להיות קנצרן הבידור הגדול בעולם, לא היה לו מושג למה הוא נכנס. הוא יצר את הפרוטוטייפ של אדם שהוא קונצרן. לכן האישיות שלו, שמתוארת בביוגרפיה הענקית של ניל גאברל, כל כך שונה ממה שציפיתי.

וולט דיסני הוא לא אדם כוחני, ובטח לא אדם תאב בצע. הדבר שהכי חשוב לו בעולם זה לקבל חופש מוחלט לעשות את מה שהוא רוצה. זאת הסיבה שהוא דחף את דיסני להיות קונצרן ענק כל כך. הוא היה צריך כסף, כדי לשמור על החופש שלו.

אבל, כמו שג'ורג' מרטין כתב בשיר של קרח ואש, אף אחד לא חופשי באמת, רק ילדים וטיפשים חושבים ככה. דיסני גילה את זה בדרך הקשה. הקונצרן שיעבד אותו והפיל עליו את הדמות של דוד דיסני החביב. הוא יכל לעשות מה שהוא רוצה בתוך המסגרת הנוקשה של אנימציה.

הביוגרפיה של דיסני ארוכה ומדוקדקת מדי בשביל להיות סוחפת. מאות העמודים שעוסקים בילדות שלו, למשל, לא ממש מעניינים.

אבל יש שם כמה לקחים מעניינים שלקחתי הלאה.

האחד הוא היופי שבחזון. וולט דיסני לא המציא טכנולוגיות, אבל כן היה לו את הראש הפתוח לדמיין איך להשתמש בטכנולוגיות חדשות. דיסני לקח פרוטוטייפ ועשה מזה מוצר.

זה לא תמיד הצליח, לפני מיקי מאוס היו לו סדרת סרטים שמשלבים דמויות אמיתיות יחד עם אנימציה. הן נכשלו יחסית, ודיסני פשט את הרגל. אבל כשזה כן הצליח: עם אנימציה, ואז עם אנימציה בצבע, ואז עם דיסנילנד – זה הצליח בגדול.

כיום נגיד, אני משוכנע שדיסני היה עושה את שוברי הקופות במציאות המדומה הראשונים בעולם.

השני, וזה לא פחות מעניין, שזה שדיסני היה אדם חולה רוב חייו. זה קרה בגלל עודף עבודה.

הוא עבד המון, ואז היה מצונן וחולה כל הזמן – עד שהרופא הכריח אותו לנוח. הוא היה לוקח חופשה של כמה חודשים, מבריא לגמרי, חוזר בהתלהבות לעבודה – מכריז שהפעם הוא ישלוט בעצמו! – ואז שוב נופל למלכודת של עודף עבודה ומחלות. זאת אחת הסיבות שהוא מת בגיל צעיר.

קראתי את הספר בדיוק בקיץ, כשסבלתי מבעיות בריאות בגלל עבודה עודפת. ההשפעה שלו הייתה החלטה שלי להוריד מהעומס.

מאז אני כבר שישה חודשים לא חולה, שזה שיא חדש מאז גיל 18 לדעתי (במחלות ויראליות. אורתופדיות זה סיפור אחר).

הביוגרפיה של וולט דיסני היא מהספרים שהרבה מנכ"לים של חברות אומרים שהם קראו. זה ספר שמראה שבשביל להצליח בעסקים, לא צריך לאהוב כסף או להשתעבד למשקיעים.

זה לא ספר שאפשר לחקות. צריך את האופי המיוחד של וולט דיסני בשביל להיות וולט דיסני, ואני לא חושב שאי פעם פגשתי מישהו עם האופי המיוחד הזה. אבל זה כן ספר מעניין, שבהחלט שווה לקרוא.