השנה שהייתה 2017: סיכום ספרים אישי ביותר

שנת 2017 הייתה מעולה מבחינת ספרים שקראתי. מעולה. לא פלא שלקח לי כל כך הרבה חודשים לסכם אותה.

ישבתי והתחככתי לגבי כל וכל זוכה ברשימה. אפילו בין הח"ח היו כמה ספרים שיכלו לזכות אם הייתי עושה את הרשימה במצב רוח אחר.

שנתחיל?

[The Journey Home של tobylewin]

למי שרוצה לראות את מנצחי השנים הקודמות: סיכומי 2010, 2011, 2012, 2013, 2014, 2015, 2016.

הפרס לסדרה שכל הספרים שלה טובים ולכן נותנים לה קטגוריה בפני עצמה

אחת הבעיות בפרס ההוגו היא שהזוכים חוזרים על עצמם.

ב-2016 זכתה העונה החמישית. ב-2017 זכה ההמשך של העונה החמישית. ב-2018? הספר השלישי בסדרה מועמד. אם הוא יזכה אני אכנס לשנת חורף מרוב שיעמום.

אנחנו בבלוג מכירים בבעיה, ולכן המצאנו פתרון מיוחד: קטגוריה לסדרות מוצלחות מדי. במקום שהן יזכו כל שנה ויבריחו את הקוראים, מוענק להן פרס נפרד.

מועמדים: Persepolis Rising. הספר השביעי של סדרת האקספנס ואולי הספר הכי טוב בסדרה. זה אומר הרבה כשמדובר בסדרה שהספר הראשון שלה הוא אחד מספרי המד"ב האהובים עלי במאה ה-21.

אבל הזוכה הוא דווקא Sins of Empire של בריאן מקללן. ספר שאני מודע לכך שהוא נחות לעומת Persepolis Rising בלא מעט הבטים. אבל התגלה בי פאק: אני פשוט פאן בוי של בריאן מקללן. אני נהנה מכל שורה ושורה שהוא כותב. אני מתאהב בדמויות שלו, ומצטט שורות מהספרים שלו לחברים.

Sins of Empire גרם לי הנאה שרק פאן בוי יכול לקבל. אז כן, הוא לא ספר מזעזע ומדהים כמו Persepolis Rising. אבל הוא כן ספר שגרם לי להישאב לעולם שלו, להתאהב בדמויות, ולהיות עם הרגשה טובה בלב למשך כמה ימים.

הספר הכיפי של השנה


Heroine Complex מתחיל בסצינה של גיבורת על אסיאתית שנלחמת בסופגניות מעופפות, ואז מעלה את רמת השטוטניקיות מפרק לפרק. אין בו טיפת עומק, וכל מבקר מדב"פ רציני יתייג אותו בתור ג'אנק.

אממה, זה ג'אנק נורא כיפי.

מועמד שכמעט זכה: Mechanical Failure של ג'ו זיאיה. ספר חביב שמעלה חיוך על הפנים. אם כי הומור וכיפיות זה דברים שונים, ועל כן הוא יאלץ להסתפק באיזכור.

הספר המאכזב של השנה

אפשר היה לקרוא לקטגוריה גם 'מרבה ציפיות, מרבה אכזבה'. הרשימה מורכבת מספרים שחשבתי שיהיו מדהימים, ובמציאות הם היו Meh.

מועמדים? קחו נשימה ארוכה:

– First and Only של דן אבנט היה אמור להיות הספר שישאב אותי לעולם המפורסם של Warhammer 40K. במציאות הוא היה פנטזיה קיטשית של נערים מתבגרים שחולמים לשחק בחיילים ומלחמה בחלל.

– ל-Six Wakes של מור לפרטי יש פוטנציאל להיות רומן מדע בדיוני בלשי מרתק סטייל אגתה כריסטי. אבל הוא מנסה להיות ספרותי ופילוסופי מדי, ומפספס את המתח ותעלומת הרצח לגמרי.

– Dark Matter של בלייק קראוץ' הוא ספר מתח מדע בדיוני שהקהל מת עליו. אבל יש לו גיבור מעצבן ועלילה חסרת הגיון.

– Blood of Elves, הרומן הראשון בסדרת The Witcher, גרם לי להבין שמשחקי המחשב כנראה טובים בהרבה מהספרים.

– The Collapsing Empire הוא היה מאד מאכזב בתור הספר הראשון באופרת חלל של ג'ון סקאלזי. כי מסקלזי, אחד הסופרים האהובים עלי, ציפיתי להרבה יותר.

אבל הזוכה הוא: נקסוס של ראמז נעאם. ספר שהגעתי אליו עם ציפיות בשמיים, ויצאתי עם הלשון מאוכזבת על הרצפה.

כל כך הרבה אנשים עם טעם משובח סיפרו לי שהוא מדהים. כל כך נהניתי מעשר האחוז הראשונים שלו, ורציתי שהשאר יהיה באותה הרמה. אבל לא, במקום סיפור מד"ב פורץ דרך על מדעי המוח ומחשבים, קיבלתי ספר אקשן גרוע עם דמויות מעצבנות כמו כאב שיניים. חבל.

ספר עיון של השנה

מוקדם יותר השנה הרצתי בבלוג סיכום של ספרי העיון הטובים ביותר שקראתי השנה. כתבתי שם מספיק, אז רק  אאיץ לקרוא את ביקורות חמשת הספרים שהופיע בסיכום. אלו ספרים מצויינים באמת.

למתעצלים להקליק: הזוכה היה Tools of Titans של טים פריס.

הספר שכולם מתלהבים ממנו ולא ברור לי למה


עברתי מזמן למודל בו במקום לחפש את הספר החם הבא, אני קורא ספרים חדשים רק אם מישהו אחר כבר התלהב מהם. הנה הספרים שקהילת המדב"פ התלהבה מהם, אך אני חשבתי שהם  פסדר כזה.

Kings of the Wyld היה מועמד אך לא זכה. הכריזו על הספר שהוא "ספר הפנטזיה הטוב ביותר ב-2017", אך במציאות הוא כולה ספר פנטזיה קומי חביב. בטוח שיצאו כמה עשרות ספרים מוצלחים ממנו.

המנצח הוא Ninefox Gambit.

בתור ספר מד"ב, Ninefox Gambit לא מהפכני משום בחינה. מה שכן, הוא ספר על אשה עם גבר שכלוא בתוך הראש שלה, ומדבר אליה במהלך כל הספר. זה מעניין, כי הסופר, יון הא לי, מגדיר את עצמו בתור גבר, למרות שבזמן הלידה הגדירו אותו כאישה.

אין ספק שזה קונספט מרתק. גבר טרנס שכותב על גיבורת טרנס. אפשר לקרוא בראיון פה שזה יצא ליון הא לי בלי להתכוון.

הבעיה היא שלמרות הבסיס המעניין, היצירה הסופית קצת דלה. בתור קורא, לא קיבלתי נקודת השקפה מעניינת על עולם הטרנסים. שום אבחנות חדשות, או יכולת לתת לי להרגיש מה זה להיות טרנס.

בהינתן המצב הזה, קשה לי להבין את כל ההתלהבות סביב הספר. זה מרגיש יותר כמו התלהבות מטא, מהסיפור סביב יצירת הספר וזהות הסופר, מאשר התלהבות מהספר עצמו.

ציון ח"ח

כל כך הרבה ספרים טובים קראתי ב-2017, שממש כואב הלב שאי אפשר להעניק פרסים לכולם.

Hope and Red הוא פנטזיה מודרנית מעולה, שנותנת מבט הרבה יותר מעניין על טרנס מאשר Ninefox Gambit מהקטגוריה הקודמת. Crosstalk הוא בונבניירה של מד"ב רומנטי, למרות שהרבה מקוראי הבלוג לא הסכימו איתי.

דימון ו-Freedom הם צמד מותחני מד"ב מעולים. Seveneves הוא יצירת מדע בדיוני אפי שיכולה להתקיים רק בצורה הכתובה. העונה החמישית הוא הראשון בטרילוגיית ספרים שגורפת כל פרס מד"ב אפשרי כבר שלוש שנים, רק שהוא ספר מדכא לאללה, וזה לא בשבילי להעניק פרס ליצירה מעיקה נפשית כל כך.

מצטיינים יש רק שלושה.

מקום שלישי:  All the birds in the sky – צ'רלי ג'יין אנדרס

טכנית הביקורת התפרסמה בבלוג בפברואר 2018, אבל היות וקראתי את הספר ב-2017 הוא נכנס לסיכום השנה הזה.

יצירה רגישה ומקסימה, והספר הראשון שקראתי אי פעם שאי אפשר להגדיר רק בתור "מדע בדיוני" או "פנטזיה", אלא חייבים לקרוא לו "מדע בדיוני פנטזיה" כי הוא משלב את שני העולמות בצורה מבריקה.

מאז שקראתי את תחנה מספר 11 אי שם ב-2015, אני מחפש ספר שמתקרב אליו ביופי הפרוזה והסיפור. All the birds in the sky הכי קרוב לזה עד עכשיו.

מקום שני: The Lies of Locke Lamora – סקוט לינץ'

אם All the birds in the sky נכנס לנים הנשמה שחיפש משהו דומה לתחנה מספר 11,  הרי שהשקרים של לוק לאמורה נכנס לפינה שמחפשת משהו דומה לפטריק רותפס.

השקרים של לוק לאמורה הוא ספר פנטזיה מושלם. הוא מצטיין בעלילה, כתיבה, בניית עולם ודמויות. הוא מתחיל ומסיים סיפור מהודק לגמרי, בלי להשאיר חוטים פרומים.

הסיבה היחידה שטרם קראתי את הספר השני בסדרה, היא שאני לא רוצה להתאכזב. כי ברור לי שהוא לא יכול להתעלות לרמת השלמות של הספר הראשון.

מקום ראשון: עיר של ניסים – רוברט ג'קסון בנט

יש שלוש סיבות ללמה עיר של ניסים, הספר השלישי בטרילוגיה The Divine Cities הגיע לראש הרשימה במקום לוק לאמורה.

האחת היא מקוריות. בעוד שלוק לאמורה מתרחש בעולם גנרי לחלוטין, טרילוגיית The Divine Cities מוכיח שאפשר לכתוב פנטזיה אקספרמינטלית ועדיין לקבל ספר מהנה.

השניה היא עלילה של אנוש מול אל. עלילה בה נדמה שהגיבור פשוט לא יכול לנצח, כי היריב אימתני מדי. שמור לי מקום חם בלב לסוג כזה של עלילות מאז העונה החמישית של באפי, העונה האהובה עלי בסדרת המופת הזאת.

אבל הסיבה השלישית הכי חשובה. קוראים לה זיגרוד. זיגרוד הוא אדם שאפשר לטעות בו לגיבור על. הוא ענק, שקט, מלנכולי וכשהוא מדבר זה נשמע כאילו הוא לועס אבנים.

אנחנו נמצאים בעידן של דמויות פנטזיה עגולות, עם דגש גדול על סיפור רקע מורכב ודגש גדול (מדי) על הנטיות המיניות שלהן. זיגרוד לא מתקרב לקרסוליים של אף דמות מודרנית מהבחינות הללו.

אבל דווקא את זיגרוד אני אוהב יותר מכל. הוא כתוב כמו וולברין הזקן ב'לוגאן', בצורה שנכנסת ישר ללב. עיר של ניסים היה ספר מעולה בכל אופן, אבל עם זיגרוד, הוא זוכה בפרס ניימן לשנת 2018.

הערה: כתבתי על עיר של ניסים ביקורת פשטנית מאד. זה בגלל שזה ספר שלישי בטרילוגיה, והנחתי שרוב הקוראים לא יתעמקו בה היות והם לא קראו את שני הספרים הראשונים. אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם! מדובר בטרילוגיה אדירה בכלל, וספר אדיר בפרט.