המדף הז’אנרי: Wrath of Empire – בריאן מקללן (סדרת Gods of Blood and Powder, ספר שני)
יש תחושה שכל גיקית וגיק בעולם מכירים: התחושה של "יצאה יצירה חדשה של יוצר אהוב, ואנחנו חייבים לצרוך אותה".
זאת מין תחושה של ציפיה והתרגשות בבטן שמגיעה עוד לפני שמתחילים לצרוך את היצירה המדוברת. לפעמים לא ברור מה יותר כיף, ההתרגשות עצמה ממשהו חדש, או הקריאה\שמיעה\צפייה במוצר לו ציפיתם?
זה קורה לי לעיתים נדירות.
במוזיקה, נגיד, לא קורה כמעט אף פעם. בסרטים? היה לי את זה ממש לאחרונה עם הנוקמים 3. סדרות? המממ, אולי כשתצא העונה הרביעית של ריק ומורטי.
דווקא עם ספרים יש לי את התרגשות היצירה החדשה קצת יותר, אבל גם שם זאת תחושה שמגיעה אולי – אולי – פעמיים שלוש בשנה.
הייתה לי את ההתרגשות הזאת עם Wrath of Empire, ספר ההמשך ל-Sins of Empire (ביקורת). קראתי אותו ביום אחרי שהוא יצא, והתענגתי על כל פיסקה ופיסקה. כל דמות וכל סצינה.
Wrath of Empire הוא הספר השני בטרילוגיה השניה שכותב בריאן מקללן באותו העולם, מה שהופך אותו בתכל'ס לספר החמישי בסדרה.
אפשר להמשיל את הטרילוגיות של מקללן לסדרות: כל טרילוגיה היא עונה סגורה של אותה הסדרה.
אי אפשר להתחיל לקרוא מהטרילוגיה השניה, כמו שאי אפשר להתחיל לצפות בעונה שניה של סדרה. אבל באותה המידה, גם לא חייבים לקרוא את הטרילוגיה השניה, אם הספיק לכם הסגנון של הראשונה. כל טרילוגיה סוגרת סיפור נפרד ומספקת את הקורא.
עם Wrath of Empire המעולה הפך בריאן מקללן רשמית לאחד מסופרי הפנטזיה האהובים עלי אי פעם. הוא כתב כולה חמישה ספרים, אבל חוץ מהראשון (הבטחה של דם) שהוא רק "טוב מאד", כל שאר ספריו נעים בין מעולים למדהימים.
תראו לינקים לכל הסקירות שלי על מקללן בסוף הפוסט.
אין בביקורת טיפת ספויילר על Wrath of Empire או אף אחד מהספרים של מקללן.
למה? שתי סיבות. אחת היא שאפשר לסכם את העלילה במשפט "המשך אירועי הספר הקודם". השניה היא שנראה שמקללן הוא אהבה אישית שלי בין קוראי הבלוג. קשה לי להאמין שיש פה יותר מדי אנשים שקראו את כל ארבעת הספרים הקודמים. תקנו אותי אם אני טועה.
אז אחרי התמונה יהיה דיון קצר בשאלה 'איך כותבים ספר חמישי באותו העולם וממשיכים לשמור על רמה כל כך גבוהה?'
אז איך מצליח בריאן מקללן להחזיק עניין בספר חמישי בסדרה?
אלמנט א': הדמויות.
מחד, גם הטובות שבדמויות מתחילות להימאס אחרי ארבעה ספרים. מאידך, ידוע שקשה עד בלתי אפשרי להציג דמויות אהובות חדשות במהלך הסדרה. אפילו אקסמן, סדרה עם אינספור דמויות חדשות שמתווספות כל הזמן, הדמות האהובה היא אחת המקוריות: וולברין.
מקללן עושה את הבלתי אפשרי. הטרילוגיה השנייה מוסיפה דמויות דמויות חדשות לגמרי ('בן סטייק', למי שקרא), שהופכות איכושה לדמויות היותר אהובות בסיפור. מדהים. מדהים.
אין לי הסבר טכני לאיך מקללן עושה את זה. יש פה מעשה ספרותי רגשי שאני לא מצליח לנתח אינטלקטואלית.
אופציה אחת היא שאין פה שום טריק. מקללן פשוט כותב דמויות בחסד. אבל אני נותן להאמין שיש איזה אלמנט ספרותי שאני מפספס. שיטת יצירת דמויות חדשות שגורמת לקורא להתחבר אליהן כמו לישנות.
האלמנט ב': העלילה.
העלילות של מקללן עומדות במדויק על התפר בין "בומבסטי" ל"מקומי". האירועים בספרים לא משני עולם, אלא אירועים "משני איזור". הם קריטיים ודרמטיים לאנשי המדינות בהן מתרחשת העלילה. שאר העולם? מביט בהם בסקרנות מהולה באדישות.
מי שעושה משהו דומה הם שוב מארוול, הפעם בייקום הקולנועי שלהם.
שלל הסרטים "הרגילים" של מארוול מתארים עלילות מקומיות קטנות. רק סרטי הנוקמים בומבסטיים באמת. זאת אחת הסיבות שאני חוזה שהייקום של מארוול יאבד פופולריות אחרי הסרט הבא של הנוקמים. אין שיאים חדשים לטפס אליהם.
מקללן, כמו כותב פנטזיה כמו שכותבים אופרת סבון של מאות פרקים. הוא לא מנסה להרים את סף הרגש לתקרה. הוא מסתפק בשלל שיאים מקומיים קטנים. אני הרבה יותר נהנה מזה.
אני לא יודע אם מקללן יתעל בעתיד את כל הטרילוגיות והסיפורים שלו לשיא אחד. אני מקווה שלא. כי בינתיים אני מאד נהנה לקרוא את שלל הסיפורים "הקטנים" שלו, ומקווה שהוא לא יפסיק אף פעם לכתוב אותם.
[Wrath of Empire – בריאן מקללן. 639 עמודים, 2018]
כל סקירות בריאן מקללן בבלוג:
טרילוגיית Powder Mage (כרך א’, ב’, ג’)
טרילוגיית Gods of Blood and Powder (כרך א', והביקורת זאת עצמה)
הממ. אם הבטחה של דם הוא "רק" טוב מאוד והשאר מעולים, עושה חשק לקחת אותו מהמדף סוף סוף, בתקווה שאני "רק" אוהב אותו
שאלה – קראת/גדלת/שנאת/אהבת את ריימונד א פייסט? כי הספר החדש שלו king of ashes, גרם לי לתחושה שתיארת בתחילת הפוסט.
מעניין אם הוא גם טוב, כי ספר חדש שלו ובעולם חדש, קורה פעם ב20 שנה בערך
קראתי רק את Magician שלו, וגם זה היה כשהייתי בן 14 וקשה לאמר שהבנתי יותר מדי. כל עמוד שהצלחתי לעבור (באנגלית) היה הישג מבחינתי.
אני מבין שכדאי לקרוא?
מג'ישן הוא יצירת מופת, ובכלל כל הסדרה של קרידי (אלה שהוא לא חיבר כפילרים) אבל אני יכול לגמרי להתחבר לתחושה של לקרוא ולא להבין בגיל צעיר.
That being said, זאת פנטזיה אפית נוסחתית קלאסית. מדהימה, אבל קלאסית. קשה להאמין שהיא עומדת במבחן החיך של מי שכבר קרא סנדרסון ורות'פס ומרטין ומילוויל.
אבל שווה לך לנסות את king of ashes. אני חושב שזה יהיה ניסיון טוב – אם תאהב, סימן שאחד ממלכי הפנטזיה לא איבד מכוחו ויכול גם לכתוב פנטזיה "חדשה" בהצלחה. ואם לא תאהב, כנראה שהוא כבר לא מה שהיה, או שחייבים לבוא מעריצים שלו מהבית כדי להנות.
דווקא אנסה את המג'ישן שוב. הבעיה אז שבגלל בעיות שפה בקושי הבנתי את הסיפור. אין לי בעיה עם פנטזיה נוסחתית קלאסית. קראתי את הראשון של רומח הדרקון לא מזמן. התיישן? כן. ספר בררה? יאפ. אבל נהניתי כמעט כמו כשהייתי ילד.
מומלץ. לא תתקל בבעיות כאלה היום…
אבל גם חידושים לא בטוח שתמצא שם.
רק לגבי זה:
"מקללן עושה את הבלתי אפשרי. הטרילוגיה השנייה מוסיפה דמויות דמויות חדשות לגמרי (‘בן סטייק’, למי שקרא), שהופכות איכושה לדמויות היותר אהובות בסיפור"
[אגב, בפינת הניטפוק, שים לב שיש לך שם קצת שגיאות הגהה. אבל לא קריטי.]
זה מזכיר לי את מה שקורה באחד הוובקומיקס שאני מאוד מחבבת – Scary Go Round / Bad Machinery
http://www.scarygoround.com
(אני די ממליצה עליו באופן כללי, אבל זו המלצה קצת בעייתית כרגע, כי נראה שיש שם איזה באג ש"העלים" את הארכיון שלפני 2018 – כשלוחצים על the very beginning מגיעים לקומיקס של 1/1/2018, שהוא הרבה אחרי ההתחלה, ולמעשה באמצע קו העלילה האחרון; גם בקישור Archive יש את אותה בעיה. אפשר לקרוא חלק מהסיפורים הישנים, שבין 2002-2009, דרך הקישור My Other Comics בראש העמוד, ולאחרים דרך כאן: http://www.scarygoround.com/badmachinery/index.php?date=archive אבל נראה לי שאולי חלק עדיין חסרים. חלק מהסיפורים גם בכלל לא באתר כבר, כי הוא הוציא אותם כספר קומיקס. מצטערת שזה כזה בלגן! בעיניי זה בכל זאת קומיקס שווה קריאה.)
אממ, על מה דיברתי? שכחתי כבר עם כל הסוגריים והארכיונים וכאלה. אה כן, דמויות.
מה שנורא מעניין ב-Scary Go Round הוא שהוא לא רק מתקדם בזמן ולא תקוע ב-comic book time שבו הדמויות נשארות סטטיות לאורך שנים – הוא גם מדי פעם מעביר את הפוקוס לדמויות אחרות לגמרי. הדמויות שהיו הראשיות בסיפורים הראשונים הועלמו באחת העלילות (ורק חזרו פה ושם למעין "תפקידי אורח"); דמויות אחרות קיבלו את הפוקוס, ועם הזמן התבגרו, ועזבו או עברו לתפקידי משנה. התהליך הזה קרה כבר כמה פעמים, ונראה שממש עכשיו הוא מתחיל לקרות שוב; בשנים האחרונות הדמויות הראשיות היו חבורת ה-Mystery Teens (במובן שהם חוקרים תעלומות, לא שהם מסתוריים בעצמם), שקיבלו את הפוקוס איפשהו בסביבות גיל חטיבת הביניים ועכשיו מתקרבים לסוף התיכון, מתחילים לפתח תחומי עניין נפרדים כמו הרבה בני נוער, וכנראה שבשנים הקרובות יעברו מהמרכז לשוליים. בקו העלילה האחרון התחילה להתגבש חבורה חדשה של בני נוער צעירים יותר, ואני מניחה שהפוקוס יעבור אליהם.
וזה עובד. אני אוהבת את כל הדמויות האלה, בצורות שונות. אמנם לא מדובר על סוג החיבור לדמויות שנוצר בקריאת ספר, כשאפשר ממש להכיר אותן לעומק, אבל עדיין, לכל אחת יש את האופי שלה והרקע שלה וגם את המורכבויות שלה (עד כמה שניתן בקומיקס שבסה"כ שומר על טון די קומי ונוטה לעלילות פנטסטיות מופרכות בעליל), ובעיניי זה יוצא נהדר.