המדף הז'אנרי: Sourdough – רובין סלואן
סטארטאפ הוא אחד הדברים הסוחטים בעולם. זה חלום שמבטיח עושר אבל לעיתים יותר קרובות מספק כרס ושערות לבנות בגיל 25.
אני מכיר הרבה אנשים שעבדו בהייטק וסטארטאפים, והרבה שנשחקו ועשו הסבה לתחום אחר לחלוטין. קו התפר של ההסבה מסתיר בתוכו הרבה סיפורים אנושיים יפייפים. זה סיפור של החלטה החלטה אמיצה – נכונה או שגויה – שקיבל אדם בזמן משבר נפשי.
Sourdough הוא סיפור הסבה כזה של תוכניתנית בשם לואיס.
זה סיפור מקסים, שמערב סטארטאפים, הייטק, פנטזיה, מד"ב ו.. אוכל.
Sourdough לא מזכיר שום דבר שאתם מכירים
(אולי רק טיפה את המשכוכית [ביקורת], בכך שהוא ספר Feel good שמתרחש בתוך חברת מחקר)
(אולי גם טיפה את After On [ביקורת], בכך שהוא ספר עם ביקורת על עולם הסטארטאפים שדי יצא מכלל שליטה)
זה ספר קצר מקסים שגורם לי לתהות: איך אין יותר ספרי מד"ב על אוכל? הרי אוכל עושה לכולם טוב על הלב.
קריאה מומלצת לכל חובבי תרבות הסטארטאפ, תרבות אוכל הגורמה, וספרים שעושים טוב על הלב.
זהו סיפורה של לואיס. תוכניתנית צעירה וסופר מוכשרת, שעובדת בסטארטאפ שעתיד לשנות את העולם (כל הסטארטאפים עתידים לשנות את העולם). רק שבינתיים מה שמשתנה זה לא העולם, אלא הקיבה של לואיס. היא מתחילה לעשות רעשים מוזרים, ולפתח סימנים ראשונים ומוקדמים מדי של אולקוס. מחלת הייטק ידועה.
זה גורם ללואיס לראשונה בחייה לחשוב על הקיבה שלה. כמו שאמר לי חבר מתמטיקאי טוב: עד גיל 30 אנשים לא יודעים שיש להם קיבה. מגיל 30 הקיבה מטרידה אותם בלי הפסקה.
מפה לשם מתחברת לואיס עם חבר'ה מוזרים שעושים אוכל מופלא שאף אחד לא מכיר. מפה לשם, לואיס מתחילה להכין אוכל לעצמה. ומפה לשם… נו, לא נגלה את השאר. אבל זה מקסים. באמת מקסים.
אם יש לי תלונה אחת ל-Sourdough זה שהוא קצר מדי. אחרים אולי יטענו בצדק שהאלמנט הפנטסטי בו קטן למדי, ושזה בכלל לא פנטזיה אלא "סוריאליזם ריאליסטי". אבל בתכל'ס, למי אכפת? Sourdough הוא ספר קטן, מקורי ומהנה. כן ירבו.
[Sourdough – רובין סלואן. 259 עמודים, 2017]
ספר מד"ב על אוכל! אני צריכה לבדוק את זה בהזדמנות.
עירוב של מד"ב ופנטזיה, אם כי יותר פנטזיה. והאמת היא שהכי הרבה הוא פשוט מתרכז באוכל.
אוהבת לחמים אני מקווה.
כמובן!
אוכל, סוריאליזם ריאליסטי, מזכיר אפילו בטיפה את המשכוכית…?
נשמע טוב, הוספתי לראש רשימת הקריאה.
מה גם שהביקורת הזו מתפרסמת בדיוק בסופש בו הצלחתי להחיות את המחמצת שאור (sourdough) שלי, לאחר שכבר היה נדמה שהיא עברה לעולם שכולו טוב עקב הזנחה פושעת. אז אני לגמרי יכול לדמיין סיפור פנטזיה על חייה של מחמצת שאור 😉
בקטע של אווירה ותרבות מחקר.
הפסקה השנייה שלך תפסה מושלם את רוח הספר.
קראתי את הספר בעקבות הביקורת הנלהבת וכי סך הכל נראה שהספר אמור לדבר אליי עד מאוד: ״פיל-גוד״, פחות מ- 300 עמודים, סיליקון וואלי, הנדסת תוכנה ומחמצות (טוב, זה כנראה האלמנט הכי פחות רלוונטי מהשאר, אבל גם לנו הייתה מחמצת פעם ולמרות שאני פחות התלהבתי ממנה ומהתוצאות שהנפיקה עדיין אני יכול לזהות ולהזדהות).
ממש ממש נהניתי השליש/חצי הראשונים של הספר שהתרכזו בעיקר בלואיס כשהיא עוברת לסן פרנסיסקו, מתחילה עבודה חדשה, נכנסת לדיכאון משגרת היום המונוטונית ומגלה את הקסם של האוכל שאינו ארוחה נוזלית בבקבוק ואחרי כן מתנסה באפייה ומשתפרת. כל החלק הזה היה מאוד סוחף ומעורר הזדהות וממש כיף. אבל מרגע ששוק האיכרים נכנס לתמונה ומשתלט על העלילה הספר נהיה הרבה פחות מעניין ומלהיב. כנראה כי כל הסצינה של השוק ובעלי הדוכנים ההיפסטרים לא הצליחה לסקרן אותי או להרגיש מעורבות והייתה מאוד מנותקת מהרבה אלמנטים של החצי הראשון. מה גם שהמעבר הזה בין הלוקיישן המשרדי לזה של השוק מצריך גם נטישה של דמויות משנה והצגתן של כאלו חדשות, ולמרות שהדמויות המשנה בספר הן מאוד שוליות לעלילה, המעבר הזה קצת הרס לי משהו מההמשכיות והדינמיקה שמאוד החזיקה אותי בחצי הראשון.
סך הכל כתוב היטב, בניית דמות ראשית אמינה ומוצלחת (למרות הגילוי לאחר הקריאה כי זה בעצם סופר שכתב את הספר ולא סופרת כפי שהנחתי מראש הביאה לי הרגשת אי נוחות מכך שלמעשה חוויתי את חייה של מתכנתת בסיליקון וואלי וכל מה שכרוך בכך מתוך ראשו של גבר וגם הערכה כלשהי על ההישג הזה שלא חשדתי בו בכלל לאורך כל הקריאה), נושא ונקודת מבט, ועירוב נושאים מאוד מקוריים. אבל גם חווית קריאה מאוד מעורבת והרבה פחות חיובית לעומת הביקורת הנ״ל.
לאחר שסיימתי את הספר, עם הרצון בעוד ספר פיל גוד קליל וקצר יחסית ובעקבות פרסום/עדכון ספרי הפיל גוד האהובים של הבלוג התחלתי ואני עכשיו בסוף הקריאה של המשכוכית. הקוני וויליס הראשון שאני קורא וספר שאני שומע עליו כבר עשורים.
סוף סוף השגתי את הספר, שבאופן מבלבל תורגם לעברית בשם "המחמצת מרחוב קלמנט", ועד שהבנתי שמדובר בספר הזה פספסתי את ההזדמנות לשים עליו יד מיד בהגיעו לספריה, והוא נעלם ברשימת המתנה ארוכה וסגירת ספריות ארצית בגלל קורונה ו… פתאום הוא הוחזר בדיוק כשהגעתי וישר נלקח (לצד "אהוב המוות" של פנדורין שהיה ממש מהנה).
אני חושבת שציפיתי גם להרבה יותר בעקבות הביקורת, והוא אכן נגמר מהר מדי כשהחלק האחרון קצת פחות מוצלח משאר הספר. ובכל זאת, ממש ספר כיפי, קליל, אוהב אדם ואוכל, משעשע ומעורר הזדהות – אפילו שמעולם לא הכנתי מחמצת (יותר מדי התחייבות בשבילי) או עבדתי בהייטק (אבל כולנו כמעט היינו עבדים לעבודתנו שואבת הנשמה והאנרגיה באיזשהו שלב). הייתי שמחה אם הוא היה ארוך יותר. הייתי שמחה לשים ידיי על המחמצת הזו!
ומועדון לויס זה רעיון מעולה. הזכיר לי שלפני הרבה שנים כתבת ביקורת על מסעדה קוריאנית ושלושה יעליות הגיבו לה, ובעקבות זה, באיחור מה, נולד מפגש מועדון יעליות בודד בטיול אוכל בירושלים (:
בשורה התחתונה: מותק של ספר, לגמרי מתאים למשבצת ה-Feel Good.