המדף הז'אנרי: סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד

קטונתי מלכתוב ביקורת על סיפורה של שפחה. קטונתי. ביקורת על ספר כזה, יותר משלושים וחמש שנה לאחר שנכתב, יכולה להינתן רק בידי מי שעשה "דוקטורט" על הספר. קרא אותו כמה פעמים ומבין לפחות חלקים מאינספור הרבדים שם.

אני, שקראתי את הספר ביעף במשך שלושה ערבים, לא ראוי לכתוב עליו ביקורת. אני בטוח שבערך 90% ממנו עפו לי מעל הראש.

סיפורה של שפחה הוא ספר קונספט. סוג של ניסוי מחשבתי, על ארה"ב שעברה למבנה טוטליטרי חברתי בו רוב הנשים מהוות שפחות שתפקידן בעיקר לשרת את האדון ולהביא ילדים.

יש לי שלוש המלצות לגבי הספר:
המלצה א': לקרוא אותו.
המלצה ב': לקרוא אותו לאט.
המלצה ג': לקרוא *על* הספר לפני שמתחילים לקרוא אותו. ספציפית, חלקים מעמוד ויקיפדיה של הספר.

אני קראתי את הספר בלי לדעת עליו כמעט כלום מראש, ולצערי זה גרם לחווית הקריאה להיות הרבה פחות מעוררת מחשבה. אין מצב שאדם אנושי יכול להבין את כל רבדי-הרבדים שם מקריאה אחת. אני בכלל לא חושב שאפשר להבין אותם בלי לדעת חלק מהקונספט של אטווד מאחורי הקלעים.

אבל מהרגע שמודעים לקונספט, ויודעים לאיפה הסופרת הולכת, זאת אחד הספרים מפרי המחשבה החזקים שיש.

שֶלפרֶד היא אישה, חלק מצי הנשים של המפקד פרד. שימו לב למדרש השם האדיר.

לשֶלפרֶד מותר לעזוב את הבית פעם ביום כדי ללכת לקניות בשוק. השלטים כיום הם תמונות ולא מילים, כי לנשים אסור ללמוד לקרוא יותר. שֶלפרֶד צריכה לשכב על הגב פעם בכמה זמן, ולנסות להיכנס להריון מפרד. זה סקס מאד טכני, מעשי ועצוב.

סיפורה של שפחה מתחיל בתיאור עדין של חייה של שֶלפרֶד. דבר ראשון שהקורא מתרשם ממנו זה איך אטווד הצליחה לכתוב כל כך בעדינות סיפור שמתרחש בעולם נורא כל כך.

אטווד לא נכנסת לעלילה במהירות. היא לאט לאט פורשת את העולם של שֶלפרֶד. בצורה טבעית כל כך. זה היה עלול להיות טרחני בהתחלה, אילולא הפרוזה הנהדרת בה שֶלפרֶד כתובה.

יותר מהכל, סיפורה של שפחה הוא ספר קונספט. הוא סיפור שנתווה סביב רעיון ונועד להוכיח נקודה. הנקודה העיקרית – אם הבנתי נכון – היא תיאור של איך ארה"ב יכולה להיגרר לטוטליטריות של ארצות אחרות שהיא כל כך לועגת להן. אטווד מתעקשת שהספר מבוסס על עובדות היסטוריות, ושכל הסצינות שמתוארות שם הן דברים שהתרחשו בחיים האמיתיים.

הגישה שלי לספרי קונספט היא שלא אמורים להינות מהם יותר מדי בזמן הקריאה, אלא עיקר ההנאה מגיעה ימים ושבועות אחריה. ספרי קונספט טובים נפתחים במוח שלכם כמו בצל לאורך החיים. לפעמים, שנים אחרי שסיימתי לקרוא ספר כזה, מגיעה סיטואציה בה פתאום אני מצטט אותו, כי מבין שהוא מתייחס אליה.

זאת הגישה שלי לספרים כמו פרנהייט 451, 1984 או עולם חדש מופלא. היוצא דופן היחיד שעולה לי בראש עכשיו הוא צד שמאל של החושך, שהוא ספר קונספט מופלא שנהניתי מכל משפט בו גם במהלך הקריאה.

אם כך, המטרה העיקרית של ספר קונספט בעיני היא להיות כתוב מספיק עדין ויפה, כך שהקורא ימשיך לקרוא ויספוג את זרעי הרעיונות שיש שם.

סיפורה של שפחה מבצע זאת מושלם. הוא כתוב עם פרוזה מופלאה. מתומצתת ויפה. יש בו משפטים שאפשר לצטט. יש בו מספיק עלילה, אם כי קטנה ועדינה, שתמשיכו לקרוא בספר הבא.

המסר העיקרי שלי הוא כמה אנשים צריכים רק תירוץ קטן כדי להתנהג כמו מפלצות. בהקשר הזה, אחת הבעיות של העולם המערבי מבחינתי היא שנותנים לגיטימיציה לאלימות של כל אחד, כל עוד הוא מגבה באיזה תירוץ אידיאולוגי.

יותר מ-35 שנים לאחר שהספר נכתב, ואפשר לאמר שהוא פופולרי מאי פעם. תוכניות לימוד בארה"ב ממליצות עליו לתיכוניסטים, סדרת הטלוויזיה שיצאה עכשיו על פי הספר היא אהובת המבקרים וב-2016 יצא ספר בשם The Power, שנכתב עם קשר חזק וברור לסיפורה של שפחה המקורית.

תזכרו את השם הזה, The Power, אנחנו עוד נחזור אליו בבלוג בהמשך השבוע.

[סיפורה של שפחה – מרגרט אטווד, 351 עמודים בעברית, 1985 (באנגלית)]