המדף הז'אנרי: The City of Brass – ס.א. צ'קרבורטה

ב-Paste Magazine פירסמו רשימה של 50 ספרי הפנטזיה הטובים ביותר במאה ה-21 (בינתיים). תשעת המקומות הראשונים הכילו ספרים פצצה אחד-אחד. והנה, פתאום במקום ה-10 היה שלא הכרתי: The City of Brass.

העורכים טענו שלמרות שזה הספר הכי חדש ברשימה, הוא כבר קנה מקום בליבם בתור אחד מספרי הפנטזיה הטובים ביותר שהם קראו אי פעם.

חצי שעה מאוחר יותר הספר מצא את עצמו בקינדל שלי.

ואכן, העמודים הראשונים העלו חיוך אדיר על פני. הספר הצטייר בתור סיפור אוליבר טוויסט כזה במצריים של המאה ה-18, כשהגיבורה היא ילדה יתומה עם כוח קסם מוזר, שעובדת בתור נוכלת ברחובות מצריים.

גם הסופרת, אם הבנתי נכון, ממוצא ערבי. עושה רושם שהיא חוקרת היסטורית ארצות ערב במקצוע. מקסים.

אבל אז עברו עשרים עמודים, הסיפור קפץ ממצריים לעיר ערבית דמיונית שכאילו יצאה מסיפורי אלף לילה ולילה. העלילה הפכה מאוליבר טוויסט במצריים לספר-פנטזיה-רגיל-לגמרי-משנות-ה-90, רק עם קישוטים ערביים. אפילו משלוש אהבה יש שם, והוא אחד ממוקדי הסיפור! מה זה, חלף עם הרוח או ספר פנטזיה מודרני?

בסופו של דבר נהניתי מ-The City of Brass בקטע של גילטי פלז'ר לגמרי. הוא קלישאת ניינטיז עם קישוטי תרבות ערבית, אבל בתור אחד שגילה את ז'אנר הפנטזיה כילד בניינטיז, זה לוחץ לי על הכפתורים הנכונים.

מומלץ? Meh. מקסימום לא מזיק ומהנה למי שמחפש משהו בסגנון.

הימים הם ימי מלחמת נפוליאון, סוף המאה ה-18. המקום? רחובות קהיר הסואנים.

על המדרכה יושבת נערה מכוסה ברעלה ומציעה שירותי חיזוי עתידות לעוברים ושבים. לפתע מגיעים שני קצינים טורקיים. אחד מהם נראה כמו איש שנמצא במשבר נפשי. טרף קל לגיבורה הערמומית שלנו.

היא מתחילה לחזות לו עתיד מפוברק בערבית, וטווה תוכנית ערמומית שבסופה הקורבן ייפרד מחלק גדול ממטבעותיו.

ואז.. טוב. אין לי מושג למה אני מספר לכם את זה. כי עשרים עמודים אחרי זה הגיבורה עוברת בדרך קסם לייקום אחר. כל ההתחלה המקסימה נזרקת לפח, ואפילו לא ברור מה עלה בגורל נסיון הגיבורה לרמות את הקצינים הטורקיים!

איזה מפח נפש.

העולם אליו עוברת הגיבורה הוא מה שנקרא בעגה המקצועית, "עולם פנטזיה גנרי ומשעמם לחלוטין" – רק עם קישוטים ערביים. יש שם מלך, נסיכות ונסיכות. יש קוסם (רק שפה הוא ג'יני) ויש שטיח מעופף. יאי.

כשגדלתי בניינטיז אהבתי ספרי פנטזיה, אבל לא ממש ידעתי אנגלית. אז נאלצתי לקרוא את כל מה שיש בעברית. זה כלל הרבה ספרות גנרית. בגיל 16 חשבתי שלמרות שאין בסיפורים האלה הרבה מעוף, הם מהנים כשהם מבוצעים היטב.

The City of Brass מבוצע היטב. גם בקטע של גיבורים (וגיבורה כמובן), וגם בקטע של כתיבה. יש שם אשכרה ציטוטים ששווה לקחת הלאה. בעיקר לגבי תרבות ערבית וקנאות דתית.

אני לא מצליח להבין למה ה-Paste Magazine בחר בספר הזה במקום העשירי(!) ברשימת ספרי הפנטזיה הטובים של המאה ה-21. עם כמה שהוא חמוד, לא בטוח שיש לו מקום במאייה הראשונה.

אולי עורכי המגזין עפו על הערביות של הספר. אבל אם זה המצב, יש להם את כס סהר הלבנה [ביקורת]. ספר פנטזיה ערבי הרבה (הרבה) יותר מוצלח וממש לא מפסיק מוערך שיצא לפני כמה שנים.

אז אסיים בשורה תחתונה מוזרה במקצת. נהניתי מ-City of Brass, באמת שנהניתי. אבל עם זאת, אני לא ממליץ לקרוא אותו. כי אם כבר יש לכם זמן פנוי, ואם בא לך פנטזיה בניחוח ערבי, כדאי לכם לנסות את כס סהר הלבנה החביב הרבה לפני City of Brass.

[City of Brass – ס.א. צ'קרבורטה, 533 עמודים, 2017]