יומיות 05.10.2018: מה זה IPFS?

ד"ש מפראג. אחרי יומיים של smażony ser (שניצל גבינה עם צ'יפס), החלטתי לאכול בריא במשך שאר החיים כדי שאוכל לחיות לנצח.

1. אני מפנה את תשומת הלב לפוסט האורח הבאמת מצוין של melquiadess על קריספר. הזדמנות פז להבין מה הטכנולוגיה הכי חמה בביולוגיה.

2. הצטברה כמות אדירה של דברים שאני צריך לקרוא בשביל העבודה; IPFS הוא לא אחד מהם, ולכן בצורה טבעית זה בדיוק הדבר עליו קראתי הבוקר.

אפשר לאמר ש-IPFS הוא הקריספר של האינטרנט המבוזרת. זאת מילת באז שכולם אוהבים לדבר עליה, בדר"כ בלי ממש להבין מה זה אומר. זה כולל הצעות פרוייקט שמתבססות על IPFS, אבל די ברור שמי שכתב אותן לא טרח לבדוק מה בדיוק אפשר לעשות עם הטכנולוגיה הזאת.

חשוב לציין ששעה של משחק עם IPFS הבוקר לא עושה אותי מומחה. ובכל מקרה אני מביא רק את נקודת המבט שלי.

הכי קל להבין מה זה IPFS זה אם יודעים מה זה ביטורנט.

ביטורנט – אני מקווה שאתם יודעים – היא טכנולוגיית שיתוף קבצים. מה שאומר שאם אתם רוצים להוריד סרטון פופולרי, אתם מתחברים לביטורנט, ולוקחים את הסרטון מאנשים אחרים שיש להם אותו.

מה שביטורנט עושה טוב, כאילו ממש ממש טוב, כאילו, הרבה יותר טוב מכל מערכת אחרת בעולם (כולל אמזון לדעתי) – זה לאכסן תוכן פופולרי. כנראה שהאופציה הכי מהירה בעולם להוריד את הנוקמים 4 זה מביטורנט (למרות שאל תעשו זאת; זה לא חוקי).

מצד שני, ככל שהתוכן פחות פופולרי, ככה יותר איטי להוריד אותו. עד כדי כך שתוכן "לא פופולרי", כמו הבלוג הזה נגיד, אי אפשר להפיץ דרך ביטורנט. לכן (בין השאר) אני משלם לשרת כדי שיחזיק את הבלוג.

IPFS קצת שינה את המשוואה הזאת. כשאתם מריצים IPFS, אתם לא מאכסנים רק את הקבצים שאתם מחזיקים, אלא גם קצת מכל מיני קבצים אחרים ברשת. זה די רנדומלי. אפשר לראות בזה פרוטוקול סוציאליסטי: במקום שרק התוכן הפופולרי יופץ, כולם משתתפים בנטל ומפיצים את הכל.

זה לא אומר שכל תוכן שתשימו על IPFS יישמר לנצח. ממש לא. האינטרנט מלאה בתכנים שירדו מה-IPFS. זה כן אומר שיש יותר סיכוי לתוכן לא פופולרי להיות זמין לאורך יותר זמן, ושיהיה יותר מהיר להוריד אותו. כמה יותר מהיר? לכמה זמן הוא יהיה זמין? אין לי מושג.

נקודת מבט אחרת על IPFS היא בתור אלטרנטיבה לאתרים. כשאתם גולשים כיום לאתר – נגיד זה שלי – אתם מקישים את שם האתר. אז שירות שנקרא DNS אומר למחשב הזה איפה מאוכסנת הגירסא העדכנית של האתר – אתם ניגשים לשם, ורואים את הבלוג.

ב-IPFS אתם לא מבקשים שם אתר, אלא מבקשים את התוכן שאתם רוצים (לא נכנס לאיך עושים את זה, ולאיך אתם יודעים שקיבלתם את התוכן הנכון). ברגע שביקשתם את התוכן – נגיד, הבלוג שלי – התוכנה של IPFS מתחילה לבדוק למי יש את הבלוג שלי, ואז לשלוח את זה לכם.

יש יתרונות ויש חסרונות לשיטה הזאת. לא נכנס לכולם, אבל יתרון אחד גדול הוא שאני לא צריך לשלם כסף לשירות שיגיד לכולם מאיפה לקחת את הבלוג ניימן 3.0 (כמה עשרות דולרים לשנה).

יש גם שני חסרונות גדולים. אחד הוא שאני לא יודע מתי הבלוג זמין, וכמה מהיר למשתמש לראות אותו. השני היא שממש קשה לעשות גירסא של הבלוג שמשתנה כל הזמן. מה שאומר שיהיה לי הרבה יותר קשה להוסיף פוסטים חדש. עושה רושם שיש לזה פתרונות, אבל הם לא טריוויאליים, ואני לא בטוח עד כמה הם עובדים.

כל מי שבקיא קצת בתוכנות מבוזרות, שמע על דברים שדומים ל-IPFS. נגיד, zeronet או bitmessage או אפילו ביטורנט. IPFS לוקח רעיונות מכל אחד מהדברים האלה, מערבב אותם מחדש ומוסיף קצת דברים משלו.

קשה לי לשפוט אם התוצאה טובה יותר או פחות מהתוכנות שכבר קיימות. ע"פ ההייפ נדמה שכן, אבל אני בקושי מכיר פרוייקטים שממש משתמשים ב-IPFS על בסיס קבוע.

לקריאה נוספת: הפוסט של Cloudflare מעולה, ומסביר את IPFS בצורה שונה לגמרי מזאת שלי.

3. אם יש לכם יותר נסיון מ-IPFS ממני, אשמח לשמוע בתגובות. או אפילו במייל או בפוסט אורח.

4. Humpty Dumpty had a great fall.

5. רונן דורפן כתב פוסט מעולה, פשוט מ-עו-לה, על תורת המנוולות הכללית.

6. בימים האחרונים שמעתי מוזיקה עם גירסת הווב של Winamp. לכל מי שנהג לשמוע מוזיקה מהמחשב בתחילת המילניום.

7. רשימת המועמדים הסופיים לספר הפנטזיה הכי טוב של 2018 (?!) של הבלוג Booknest, היא בערך רשימת כל ספרי הפנטזיה שאולי שווים משהו שיצאו בתשעת החודשים האחרונים. אם יש לזה הייפ – זה שם.