יומיות 12.11.2018: כבר די ברור שמציאות מדומה לא תהפוך לטרנד (בגלגולה הנוכחי)

עדיין בשוויץ.

1. EFF, האגודה האמריקאית לזכויות הדיגיטליות של האזרח, יצרה משחק חמוד במציאות מדומה.

אתם משחקים אדם ברחוב בסן פרנסיסקו. המטרה? למצוא את כל אמצעי הריגול שהציבו המדינה\עיריה\משטרה ברחוב. בין השאר יש שם מצלמה, דרון וקורא לוחיות זיהוי.

פועל גם עם מחשב רגיל בלי מציאות מדומה.

2. עם יד על הלב, מישהו בקהל פתח את הלינק למעלה בעזרת מסיכת מציאות מדומה?

כאילו, אפילו אם יש לאנשים בקהל ציוד מציאות מדומה בבית – סביר להניח שהם לא התחילו את התהליך המפרך של להוציא אותו מהאריזה, לחבר, להפעיל וללבוש בשביל משחק קטן.

מציאות מדומה, כפי שהיא נעשית ב-2018, היא דבר לא נוח להפליא. אני עוקב אחרי קבוצת ה-VR הישראלית בפייסבוק, ורואה איך כולם קונים מחשבים יקרים, תולים חיישני התנועה בחדר ומשקיעים מאמצים למען משחקי מציאות מדומה.

רואה את זה, וחושב שלמרות שנורא (נורא) בא לי, אין מצב שאעשה את זה. זה יקר, דורש חדר גדול ומרווח, ולהתחיל לתלות דברים על הקירות – משהו שאני שונא לעשות.

אבל אפילו אם היה לי את כל זה, עדיין לא הייתה לי מסיכת מציאות מדומה כיום. כי המסיכות דורשות (כולן) מערכת הפעלה חלונות, ולי יש רק לינוקס.

גם אם כבר יש חלונות, צריך לפתוח חשבון עם היצרן של ציוד המציאות המדומה, ואז אפשר לקנות משחקים ותוכנות רק דרך החנות הרשמית שלהם. כל מיני דברים שהם נגד הרוח הפרטיות והאנטי-מונופוליזם שלי.

יש גרסאות קוד פתוח לכאורה – OSVR של Razer. אבל הביקורות שלהן כל כך לא מחמיאות, וגם לא בטוח עד כמה הן ידידותיות ללינוקס, שזה די מסוכן לרכוש משהו כזה.

בסלאשדוט מצטטים ש"כבר די ברור שלא נראה המוני אנשים משתמשים במציאות מדומה בזמן הקרוב", ואז מרחיבים עם כתבה מעולה.

מיקרוסופט החליטה לא להכניס מציאות מדומה ל-xbox ופייסבוק די תקועה עם אוקולוס ריפט. סוני אמנם מכרה 3 מליון יחידות PSVR בשנתיים, אבל זאת טיפה בים הפלייסטיישן שקיימים, וכנראה לא מצדיק את הטכנולוגיה כלכלית.

השורה התחתונה, והקצת עצובה שם, היא שעד שמסיכות מציאות מדומה לא יהפכו למוצר plug and play (בלי רישום ו-setup מסובך) ועד שללבוש אותו לא יהיה נוח כמו ללבוש גרביים, כנראה שמהפיכת המציאות המדומה תתעכב.

וכן, אומרים שגם Magic Leap סובלים מאותם הבעיות בדיוק.

3. הוצאת ספרים מנסה להביא ספרים מודפסים בחזרה לאופנה, בעזרת גימיק חמוד: ספרים קטנטנים, בגודל של טלפון נייד. זה לא רק שהם יושבים בכף היד שלכם, אלא שהם גם נפתחים במאונך, ומדפדפים בהם מלמעלה למטה.

לא הבנתם את התיאור? תראו את הסרטון הקצרצר פה.

4. ב-2011 גילו מעריצי סדרת האנימה The Melancholy of Haruhi Suzumiya שהיא שודרה בסדר פרקים שגוי. יותר מזה, ה-DVD של הסדרה, שכוללת מסע בזמן (ועל כן הבלבול), נמכר בסדר פרקים שגוי אחר.

בפורום האנימה התווכחו המעריצים מה הסדר הנכון לראות את הסדרה, עד שאחד מהם שאל: תגידו, כמה סדרים אפשריים יש בכלל?

שעה מאוחר יותר ענה לו מגיב אנונימי, שמזוהה רק ע"י ציור אנימה, שיש לפחות 93,884,313,611 סדרים אפשריים. הוא סיפק הוכחה מתמטית, וביקש שיבדקו אותו שיש לו הוכחות.

אף מתמטיקאי לא בדק את ההוכחה.

עד 2018.

ב-2018 הוכיח סופר המד"ב גרג איאן גבול עליון לבעיה, ובדרך גילה את ההוכחה לגבול התחתון מ-2011. היות ואיאן קצת יותר מפורסם מ"מגיב אנונימי מ-4chan", ההוכחה שלו הגיע לידיהם של מתמטיקאיים, שפירסמו אותה – ואת ההוכחה מ-2011, במאמר רשמי ובצורה מסודרת.

המאמר חולק קרדיט לכותב “Anonymous 4chan Poster”, ופותח מחדש מחקר בבעייה קומבינטורית פתוחה שתקועה כבר 25 שנה. Quanta Magazine, שהופך בחודשים האחרונים לאחד המגזינים האהובים עלי, מביא את הסיפור המלא.