המדף הז'אנרי: Senlin Ascends – ג'ושוע בנקרופט
Senlin Ascends הוא יצירת מופת, אבל לא מאד נהניתי לקרוא אותה. אני משתאה שמישהו כתב ספר כזה. אך להמליץ עליו בפה מלא? רק לחובבי הספרות הקלאסית.
האמת היא ש-Senlin Ascends הוא לא ספר פנטזיה, אלא יצירה סוריאליסטית. הוא כמו הגלגול של קפקא פוגש את עליזה בארץ הפלאות על ספידים. איך אפשר לא להשתאות מזה? הדמיון, ההשקעה, החזון, האמירות החברתיות. אבל בין כל אלו לבין הנאה יש קשר קלוש.
נתחיל בסיפור.
סופר הפנטזיה המהולל מארק לורנס מריץ כבר כמה שנים בבלוג שלו את תחרות בין ספרי הפנטזיה בפירסום עצמי. ההשקעה בתחרות – ובבלוג של לורנס עצמו – עצומה. כולי מלא הערצה ליכולת שלו ליצור קהילה ופלטפורמה כזאת.
אגב, למרבה האירוניה קראתי רק ספר אחד של מארק לורנס, נסיך הקוצים [ביקורת], ודעתי עליו דומה לזאת על Senlin Ascends: מקורי, מרשים אך לא מהנה.
ב-2016 היה Senlin Ascends לאחד מ-300(!) הספרים שנרשמו לתחרות בבלוג. השופט שקרא אותו והיה אמור לקבל החלטה אם להכניס אותו ל-30 המועמדים הסופיים, התלבט בינו לבין ספר אחר, ובסוף החליט על קוצו של יוד להעדיף את הספר השני.
לורנס חשב שחבל שיצירה מוצלחת אולי תתפספס בגלל קוצו של יוד, והחליט לקרוא את הספר. הוא הפך לפאן בוי תוך שניה, וכתב לספר את אחת הביקורות הכי חמות שאפשר ב-Goodread.
מסתבר שהמלצה חמה של מארק לורנס יותר שווה מזכייה בתחרות שמארק לורנס אירגן, ועל כן Senlin Ascends החל להיות סוג נלחש בקהילת הפנטזיה, בתור היהלום שאתם חייבים לקרוא. ב-2018 הוא יצא "רשמית" בהוצאה מסודרת.
תומאס סנלין, איש קפוץ תחת עם כריזמה של מנהל תיכון עבש (הוא אכן מנהל תיכון), מגיע לחגוג ירח דבש במגדל בבל עם אשתו הצעירה, היפייפיה ומלאת רוח החיים.
תוך שני עמודים מאבד סנלין את אשתו – שגם לה לדעתי קוראים 'סנלין', אבל הספר מתעלם מזה – בתוך המולת מגדל בבל. הוא מתחיל לחפש אחריה.
מי שקרא ספר או שניים עלול לחשוב שמתפתח "סיפור-חיפוש", בו הקוראים יגלו את מגדל בבל דרך עיניו של סנלין. זה אכן בדיוק מה שקורה פה, בלי סטייה במילימטר מהתבנית של ספרי חיפוש כאלה.
אין שום הגיון במגדל בבל. "בלתי אפשרי לאמר כמה קומות יש בו. חלק מהמומחים אומרים 52, אחרים אומרים שישים". אבל אף אחד יודע, ועד כמה שאנחנו יכולים לשפוט, המגדל ממשיך לצמוח.
יש חלקים יפייפיים ב-Senlin Ascends. כאילו, הוא רובו מורכב מחלקים יפייפים. חלקים יפים של פרוזה, וחלקים יפים של טירוף אבסורדי שנהגה בזהירות. לא סתם קראתי לו "יצירת מופת". הסיפור "מטפס" בין קומות המגדל, כאשר כל קומה היא עולם מטורף ושונה משלו. היה לוקח לי חודשים להגות כל עולם כזה של כל קומה, ולחשוב על כל הפרטים המדוייקים הקטנים שם. אני משתאה שמישהו עשה זאת.
מה שעוד יש ברומן, זאת הרגשה קצת מיושנת. אין בו טיפת מודרניות. כמו שהוא ספר שנכתב ב-2013, הוא היה יכול להיות ספר שנכתב ב-1913. סנלין עצמו הוא התגלמות הג'נטלמן הקפוץ המתבגר הבריטי. חשוב לו מאד מה יחשבו השכנים. אם יש בספר איזשהם ערכים "חדשים" שסנלין הוגה בהם, הם מגיעים מתוך העלילה, והיו יכולים בקלות להיכתב גם לפני מאה שנה.
די ברור לי שהספר הוא מחווה לספרי המופת האבסורדיים של פעם. הוא מתעקש להיות ממוקם במאה אחרת. הגיבורים מגיעים למגדל בבל ברכבת. הם מעדכנים את הקרובים בבית עם גלויות. אמצעי תקשורת אחרים אין.
קראתי ל-Senlin Ascends יצירה סוריאליסטית, אבל בקלות הייתי יכול לקרוא לה יצירת אבסורד, או יצירה גרוטסקית. הוא לא מתכתב בכלל עם ז'אנר הפנטזיה. אין טיפת הגיון בעולם של מגדל בבל או בכל אחת הקומות שלו.
הדבר היחיד בו Senlin Ascends הוא באמת מודרני, זה בכך שיש כבר המשך, ושנה הבאה יצא עוד אחד. אם הוא היה באמת נכתב לפני מאה שנה, הסופר היה מסתפק בסיפור אחד, וממשיך הלאה לעולמות חדשים.
[ Senlin Ascends – ג'ושוע בנקרופט, 448 עמודים, שנת יציאה עצמאית 2013, שנת יצירה רשמית, 2018]
אוקי – אני חייב להודות על כך שלא קראתי את הביקורת לפני הספר. אני נשביתי בקסמו, ובעיני הספרים אחריו רק הולכים ומשתבחים: הדמויות מתבגרות ומתעצבות, האקשן נהיה כיפי, והעלילה עומדת בפני עצמה ולא רק כאלגוריה. עם זאת, זה בהחלט סיפור על ערכים.
(ולגבי הסוגה: מה רע בלהגיד אותו פשוט כסטימפאנק?)