מועדון הקריאה מפגש 36: Spoonbenders – דריל גרגורי

[המפגש ה-36 של מועדון הקריאה]

אנחנו עוסקים בפנטזיה כל ימות השנה בספרים דמיוניים, ולא שמים לב שהז'אנר מזניח דווקא את אלו שבשבילם זה החיים האמיתיים.

אני מדבר על מגדי עתידות, פותחי קלפים או קוראים בקפה. אנשים שטוענים שהם יוצאים לחוויות חוץ גופניות, מדברים עם רוחות ושולטים ברולטה בקזינו.

יש בישראל קהילה גדול של מיסטיקנים, ולמרות שאני לא מאמין בהם, אני באמת לא מזלזל בהם. גם המאמינים הכבדים יסכימו, בתקווה, שזאת תופעת פנטזיה טהורה. אי אפשר להסביר אותה באמצעות המדע. לכן, מוזר שיש כל כך מעט ספרים שעוסקים בה.

[דווקא בעברית יש את סימנטוב של אסף אשתרי, שדים ברחוב אגריפס של חגי דגן [ביקורת], ובטח עוד הרבה ששכחתי]

Spoonbenders (מכופפי הכפיות) משתמש בתופעת המיסטיקנים לספר על אגדות אורבניות בפרברים האמריקאיים בניינטיז. מהזאת שרואה את העתיד, דרך הנוכל ברחוב עם הקלפים, ועד בעל הפיצריה, שהוא מן הסתם ראש משפחת פשע שכונתית.

הוא עושה את זה נפלא.

לא יעשו מ-Spoonbenders סדרת טלוויזיה, והוא לא יהיה שובר קופות. כנראה שהוא לא יופיע ברשימת מאה ספרי הפנטזיה הטובים של המאה ה-21. אבל הוא כן ספר פנטזיה צנוע ויפה, שמרים את ראשו מעל שאר עדר ספרי הפנטזיה הצנועים, בכך שהוא נכתב במיומנות עדינה של סופר מוכשר.

עכשיו לסיפור על משפחה אחת שאיבדה הכל, ועל אבי המשפחה שבלית ברירה נאבק להשאיר אותה שפויה.

[מעניין מי זיהה את הרפרנס לפתיח של Arrested Development. כי Spoonbenders זה Arrested Development, רק עם כוחות על ופחות מצחיק]

תכירו את אבי המשפחה, טדי טלמכוס. נוכל. רמאי. איש שרצים ללחוץ ידיים אחרי שנפגשים איתו, ואז מגלים שהוא הוציא על היד שלכם שטר חוב.

טדי בשנות השבעים לחייו כבר. יש לו שני בנים ובת, להם יש ילדים משלהם, ולכווווולם, חוץ מלטדי, יש איזשהו כוח מיסטי. מהיכולת לזהות שקרים ועד טלקניזס בקטנה.

הכוחות המיסטיים הם קללה, והורסים את החיים של כוווווולם – חוץ מאלו של טדי. בגלל שהם לא יכולים להפעיל ולכבות אותם, הם לא יכולים לשלוט בהם כמו שצריך. זה מוביל אותם לתסכול, וכך יוצא שכוווווווווולם מתוסכלים – חוץ מטדי, שהוא איך שהוא סבבה עם החיים כי אין לו כוח על.

הכוחות המיסטיים והאופי הפרחחי של טדי מוביל את המשפחה לסכסוך עם ראש המאפייה הקטנה המקומית והממשלה. זה פחות או יותר הסיפור.

נשכח לרגע מהאנשים עם הכוחות המסטיים, ונדבר דווקא על טדי. הדמות היחידה במשפחה בלי כוח מיוחד.

טדי רב אמן במעשי קסמים, טריקים של זריזות ידיים ורמאויות. הרמה של טדי כל כך גבוהה, ואפילו מדען מיומן לא יכול להבדיל בינה לבין קסם אמיתי.

לכל המשפחה כוחות העל שלהם מביאים רק סבל. אבל המיומנויות של טדי, מביאות לו בעיקר אושר. הוא מוצא בזכותן אישה, הכנסה ומבסס את חייו על היכולות שלו. כן, הוא גם מסובך עם ראשי פשע, אבל זה יותר בגלל האופי הפרחחי שלו.

ההבדל בין אנשים שנולדו עם יכולות מיוחדות לבין אדם שפיתח יכולות מיוחדות בעבודה קשה, הוא ההבדל בין כשרון לבין יכולת. אני יוצא לרגע לגמרי מגזרת המד"ב, ומצטט משהו שעודד קטש אמר פעם בראיון לכלכליסט.

“יש קונוטציה שלילית למילה ‘כישרוני’. כשרון זה חשוב מאוד, אבל להביא לידי ביטוי את הכישרון שלך מצריך עבודה קשה. ובעיניי היכולת לקום בבוקר ולעבוד קשה, זה הכישרון.

אני זוכר בסרט ‘כנפיים שבורות’ שהאמא הגיעה ליום הורים ואמרו לילד שם ש’חבל, יש לך פוטנציאל שלא תממש’. אז הילד ענה ‘איך בכלל אפשר לא לממש את הפוטנציאל שלך?’.

זה המשפט שסגר לי את הפינה, שהוריד לי את האסימון. אם יש שחקן שיכול לקלוע לסל כל זריקה, אבל הוא לא יקום כל בוקר להתאמן, זה הפוטנציאל שלו”.

אם טדי מעניין דווקא כי הוא נולד בלי יכולת קסם, שאר המשפחה מעניינת כי הם כשלונות מהלכים אף-על פי יכולות הקסם המולדות שלהם.

הבת גרושה ומובטלת, גרה אצל ההורים. הבן הגדול הוא סוג של אדיוט הכפר. הוא התרגל לקבל מתנות מהייקום מלידה, ולכן במקום לעבוד קשה ולבסס את עצמו, הוא מחכה למכת קסם כלכלית שתהפוך אותו לסיפור הצלחה.

והבן הקטן, אוי, הבן הקטן. אל תגרמו לי להתחיל לדבר עליו. כאילו, באמת, אל תגרמו לי להתחיל כי אי אפשר בלי לספיילר, אבל הוא משהו מתוסבך ברמות אחרות.

Spoonbenders מרגיש כמו ספר ניינטיז, לא רק בגלל שהוא מתרחש בניינטיז, אלא גם בגלל שהוא חף לגמרי ממודרנית. אין בו diversity, כל הדמויות סטרייטיות. במקום להתעסק בזהות העצמית של הגיבורים, הוא מתעסק בזהות הקבוצתית של המשפחה ובעיקר – תחביב ניינטיזי ידוע – במשפחה מלאת בעיות בפרברים האמריקאיים.

אבל זה ש-Spoonbenders ספר עם מניירות של לפני שלושים שנה, לא גורע מערכו! מה, לא היו ספרים טובים בניינטיז?

הספר מלא במה שמכונה בשפת העם "כתיבה טובה".

אהוב עלי בעיקר קטע, בו טדי טלמכוס מתאהב באשה בשנות הארבעים לחייה, ומתאר בצורה כל כך יפה את היופי והקסם של עקבות הגיל. יש קטע רומנטי נוסף של רומן אינטרנט מתפתח בסיפור. זה אשכרה מתחיל בשאלה ASL, ומביא אותי בבום לימי ה-IRC העליזים, בהם לא היו רמזים למי עומד מאחורי המקלדת.

Spoonbenders הוא לא ספר שיביא לכם שום דבר לפנים. העלילה שלו לא בומבסטית, הדמויות לא מתאמצות להיות מגניבות. המסרים שלו מוסתרים תחת כל כך הרבה שכבות, עד כדי שאני לא בטוח אם דמיינתי אותם או שהסופר באמת התכוון לזה.

זאת אחת הסיבות ש-Spoonbenders הוא ספר  טוב. כל כך שונה מ-2018, בה צריך לצעוק את הדעה שלך בצורה כמה שיותר חזקה וכמה שיותר ברורה, כדי שהיא תצוף מעל מליון הדעות האחרות במדיות החברתיות. תוסיפו לזה סיפור מצויין ודמויות מעולות, ותקבלו ספר פנטזיה שכיף לקרוא.

[Spoonbenders – דריל גרגורי, 416 עמודים, 2017]