ספרי עיון 2018: אשליה אופטימית – טלי שרוט

[חלק מפרוייקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2018. מקום שני]

כשמדברים על אנשים עם ניגודיות עצומה אני חושב על חבר טוב בשם ירון.

כשזה מגיע לחברים, יש לירון אבחה חדה כמו אזמל מנתחים. אבל בנוגע לעצמו? הוא עיוור כמו חפרפרת. זה פוגע בו בחיים, ובעיקר משמיד לו את היחסים הרומנטיים.

פעם אחת ניסיתי להחזיר לו על כל העצות הטובות שנתן לי בעבר. הוא התאהב במישהי מהעבודה, שבפירוש לא הייתה בקטע שלו, ופינטז שהיא אובססיבית כלפיו כמו שהוא כלפיה.

ישבנו, שתינו בירה, והסברתי לו באיטיות את כל הסימנים הברורים שהיא נתנה שהוא מטריד אותה ולא מקסים אותה. הוא הקשיב, חשב, ראיתי את הקונפליקט הפנימי משתקף בעיניו, אבל בסוף הוא חייך ואמר, "אני די בטוח שהיא מעוניינת בי". לא, היא לא הייתה.

היו תקופות שחשבתי שירון סובל מתיסבוכת מסוימת. כיום אני יודע שירון נורמאלי לגמרי; פשוט יש לו חוש מפותח של אשליה אופטימית.

————————————

תהיתם פעם למה אנשים פותחים מסעדות? מה, הם לא יודעים שהם יפשטו את הרגל? למה מאמני כדורסל בוחרים במקצוע? הרי מאמן כדורסל נמצא באחד משני סטטוסים: הרגע פוטר או עומד להיות מפוטר.

למה דוקטורנטים מתחילים במסלול מחקר בלי עתיד שיגזול להם עשור מהחיים? ולמה, או למה, אחרי מאות שנות נסיון, כל הפרוייקטים עדיין חורגים מהתקציב וממסגרת הזמן שיש להם?

התשובה, ע"פ טלי שרוט, היא אשליה אופטימית. המוח מרמה אתכם כל הזמן, וגורם לכם לחשוב שהעתיד יהיה טוב בצורה לא הגיונית. אשליה אופטימית היא כמעט זיקוק של האנושיות.

טלי שרוט היא פרופסורית ישראלית שגרה בחו"ל. שרוט הקימה ומנהלת את "מעבדת המוח הרגשי" באוניברסיטת לונדון.

ב-2011 זכתה שרוט לתהילת המונים עם הספר "הטיית האופטימיות". ב-2012 היא העבירה הרצאת TED עם אותה הכותרת. 2.2 מליון פעמים נצפתה ההרצאה נכון לזמן כתיבת שורות אלו.

בתכל'ס אתם יכולים לראות את ההרצאה במקום לקרוא את הביקורת הזאת. היא מעבירה את המידע בצורה יותר מדויקת ונאמנה למקור ממני.

כולכם בטח הייתם במצב הבא: מישהו עושה משהו שגורם לכם לפקפק באינטיליגנציה שלו. אתם לא מבינים איך הוא לא רואה את האמת הפשוטה.  בטח פגשתם אנשים שממש עיוורים לעצמם. זוגות שלא הבינו עדיין שהם עומדים להתגרש, למרות שלכל שאר העולם זה ברור כמה חצי שנה.

ותמיד אני אומר שלי זה לא היה קורה. אני לוגי וקונסיסטנטי ונבון, ולא נותן למוח שלי לרמות את עצמי. זאת שטות מוחלטת. ידיעת האשליה, לא מבטלת את האשליה, ואני עומד להדגים את זה עכשיו.

תסתכלו על התמונה הבאה.

קוראים לה Checker shadow illusion, והיא כל כך מפורסמת שיש ערך ויקיפדיה שלם רק עליה.

בתמונה רואים שתי משבצות, A ו-B. במבט הראשון, משבצת A נראית כהה, ומשבצת B בהירה. בעצם, גם במבט השני, השלישי והמליון עושה רושם שזה המצב.

האשליה היא כמובן ששתי המשבצות בדיוק באותו הצבע! פשוט המבנה של התמונה גורם למוח לפרש אחת בתור כהה ואחת כבהירה. בכנות, עכשיו כשאתם יודעים שזאת אשליה, אתם רואים את זה?

אני כל כך לא רואה את זה, שלקחתי את התמונה ל-Gimp (עורך תמונות), ובדקתי בשבע דרכים שונות שהמשבצות באותו הצבע. אבל אפילו עכשיו – אחרי כל הבדיקות, אחרי שגזרתי את המשבצות, העמדתי אותן אחת ליד השניה וראיתי שהצבע שלהן זהה – אני לא מצליח לשכנע את המוח שלי להסתכל בתמונה ולהבין ששתי המשבצות באותו הצבע.

ידיעת האשליה, לא מבטלת את האשליה.

הטיית האופטימיות הוא ספר נפלא. הוא מפציץ אתכם בכמות בלתי נתפסת של מידע ואבחנות עד כדי ממש בלבול. צריך לעצור אחרי כל פרק ולעכל את התוכן.

אין סיכוי שאצליח להעביר אפילו מאית מהמידע בספר. תפקידי רק להמליץ עליו, לא להחליף אותו.

הטיית האופטימיות הוא מסוג הדברים שכשאתה מודע לקיומם, אתה רואה אותם בכל מקום. זה ממש התממשות המשפט המפורסם של הפסיכולוג אברהם מאסלו:

"כשיש לך פטיש ביד, כל דבר נראה כמו מסמר"

רשימת האנשים שצריכים להיות מודעים לקונספט הזה כוללת לפחות חמישים אחוז מרשימת חברי הטובים ביותר. "אשליה אופטימית" הפך לאופציה הראשונה שלי למתנה בשנה הקרובה.

שרוט עשתה מעשה מאד מרשים, ובנתה קריירה שלמה על הקונספט הזה. היא המציאה תחום חדש, שיש לו כבר שימושים בתחומים כמו בריאות, כלכלה ואפילו אבטחת מידע!

בגסות, אשליה אופטימית מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מתאר את התופעה, והחלק השני מסביר את התופעה מבחינת נוירולוגיה. נשאלת השאלה, הספר דן בה הרבה, למה המוח האנושי התפתח עם אשלית האופטימיות? למה היא לא נפלה באבולוציה?

אחת הסדרות שאני הכי אוהב בעולם היא החבובות (סבלנות! אני לא סוטה מהנושא!).

החבובות הן אוסף של דמויות שגרוע במה שהוא עושה. השף השוודי לא יודע לבשל, פונזי לא מצחיק, והמופעים של גונזו תמיד מסתיימים בכי רע. אבל הן גם דמויות שאף פעם לא מפסיקות לנסות. לא מתוך עקשנות, אלא מתוך אמונה שהפעם הבאה תצליח להן. החבובות, רבותי, זה אידאה של אשליה אופטימית.

אשליה אופטימית, בין השאר, גורמת לעקשנות האנושית, למה שלפעמים נקרא הרוח האנושית. לקטע הזה של לנסות שוב ושוב, וכל פעם להאמין מהחדש שהפעם הבאה תצליח. זה קצת טירוף, אבל זה לא טיפשי. הרבה מהדברים המדהימים שאנחנו עושים בחיים נובעים מהעקשנות האופטימית חסרת הגבולות הזאת.

למעשה, אשליה אופטימית היא כל כך חשובה לאדם בריא נפשית אנושית, עד כדי כך שלאנשים שלא מפגינים אשליה אופטימית, אנחנו קוראים דכאוניים. תיאוריית Depressive Realism גורסת שאנשים לא אופימיים יותר טובים בלחזות את המציאות.

קטע מעניין בספר מבדיל בין אשליה אופטימית אישית לבין אשליה אופטימית ציבורית.

מסתבר שעד כמה שאנחנו אופטימיים כמו דובוני איכפת לי לגבי עצמנו, אנחנו שליליים לגבי אחרים. הציבור, לאורך רוב ההיסטוריה, סובל מדכאון, וחששות כבדים לעתיד העולם. אופטימיות ציבורית הוא מצב נדיר יחסית, שבדרך כלל לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן.

במילים אחרות: אוטופיה זה פיקציה. גם אם נגיע לאוטופיה, המוח האנושי יגרום לנו מהר מאד להחליט שבקרוב העולם יגיע למצב רע.

כשהספר מדבר על אושר הוא בכלל נהפך למרתק.

נגיד, הוא מבדיל בין האושר של הציפייה לאירוע, לבין האושר שהאירוע עצמו מתרחש. בקטע הזה, לקנות כרטיס לוטו ולחכות שבוע על ההגרלה ייתן לכם הרבה יותר אושר מאשר אשכרה לזכות בלוטו. אני רואה את זה על עצמי: כשאני צריך לעשות פעולה משמחת, אני דוחה אותה כמה ימים, רק כדי להתענג על תחושת האושר שאוטוטו מגיע אלי משהו טוב.

הציפייה הזאת נכנסת בכל מקום קטן בחיים. נגיד, בטקס הכנת הקפה – או לחובבי הבירה – טקס מזיגת גינס.

גינס היא בירה שמאד מקפידים, בכל העולם, למזוג לאט ובשלבים. זה לא עושה אותה יותר טעימה. זה גורם ללקוח להתענג יותר על הציפיה לבירה.

אנחנו חיים בעידן של סיפוקים מידיים, וזה אירוני, כי מה שהפסיכולוגיה שלנו באמת צריכה אלו סיפוקים איטיים שמצפים להם הרבה זמן.

הספר מדבר המון על אושר מנקודת מבט מדעית. אני חייב לצטט את השורה התחתונה שמופיעה שם:

"אם אתם רוצים כמה שעות של אושר, תשתכרו, אם כמה שנים, תמצאו אשה, ואם אתם רוצים להיות מאושרים לנצח? תקנו גן."

כולנו מודעים שיש אשליות חושים, רובנו לא מודעים לאשליות קונגטיביות. הרבה יותר קשה להבחין ולהאמין באשליה קונגטיבית מאשר באשליית חושים. אשליה אופטימית פותח צוהר לעולם של איך המוח עובד עלינו.

[טלי שרוט – אשליה אופטימית, 246 עמודים, 2012 בעברית, 2011 באנגלית]