ספרי עיון: אינשטיין – וולטר אייזקסון

[חלק מפרוייקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2018. מקום רביעי]

חתן פרס נובל בפיזיקה, יוג'ין ויגנר, אמר פעם:

"הכרתי אנשים אינטליגנטיים רבים בחיים. הכרתי את מקס פלנק, פון לאואה ואייזנברג, פול דיראק היה גיסי, לאו שילרד ואדוארד טלר היו חברי הקרובים, וגם אינשטיין היה חבר טוב. אבל לאף אחד מהאנשים האלה לא היה מוח חד ומדויק כמו לג'ון פון נוימן.

… אבל יכולת האבחנה של אינשטיין הייתה עמוקה אפילו מזאת של פון נוימן. מוחו היה יותר עמוק ויותר מקורי מזה של פון נוימן. וזאת הצהרה חזקה מאד."

כשאנחנו מדמיינים את המדען המושלם, אנחנו מדמיינים את פון נוימן או ריצ'רד פיינמן. מחשבים אנושיים. אנשים עם מהירות מחשבה ודיוק יוצאי דופן. פיינמן גם היה המדען המטורף, עם ידי הזהב וההבנה, שבנה מכונות במרתף הוריו בתור נער.

מה שאני רוצה לאמר זה, שכשאנחנו מדמיינים את המדען המושלם, אנחנו לא מדמיינים את אינשטיין אפילו קצת.

לאינשטיין היו כישורים טכניים ממוצעים לחלוטין למדען. גם בחישובים, ובטח בבנייה. המאמרים המוקדמים שלו בסיסיים מבחינת המתמטיקה שלהם, ולאחר שהתפרסם היו לו עוזרים שעסקו בחישובים.

שאלו פעם בראיון את אלברט אינשטיין מהי מהירות הקול. זה היה בזמן שיאו המדעי, ובאותה הנקודה לא היה כנראה אדם בהיסטוריה שהבין את התנהגות הקול יותר מאינשטיין. התשובה שלו הייתה, "לא יודע", וכשהמראיין התפלא, אינשטיין הסביר, "אינני נוהג ללמוד בעל פי דברים שלוקח חמש דקות לחפש בספר כשצריך אותם".

שנה שעברה כתבתי ביקורת על הספר של ריצ'רד פיינמן. החיים של פיינמן היו דוגמא לאיך אנשים טכניים יכולים לההיפך למדענים גדולים. הספר על אינשטיין הוא הסבר לאנשים מסוג שונה. הוא מלמד אנשים עם אבחנות איך הם יכולים לההפך למדענים גדולים.

כולכם בטח פגשתם בטיפוסים כאלה. חבר'ה מבריקים, שתמיד נדמה שיודעים הכל, ויש להם הבנה רחבה של הדברים. לעיתים נדירות החבר'ה האלה הם הסטודנטים המצטיינים. לפעמים הם נכשלים במבחנים פשוטים (ואז כולם מתפלאים, איך זה יכול להיות, היא כזאת גאון!). לפעמים הם סטודנטיים נצחיים שמנסים לסיים את התואר.

הביוגרפיה על אינשטיין היא בשבילם. היא מראה איך אדם עם כשרון אבחנה יוצא דופן, הצליח להפוך למדען הגדול ביותר בהיסטוריה. היא מראה את כל כשלונותיו, ואיך הוא בכלל לא היה חלק מפרוייקט מנהטן (הסיבות לכך פוליטיות, אבל לא רק).

תמיד העדתי על עצמי שאני המתמטיקאי עם הכשרון הטכני הכי גרוע בעולם. הספר הזה כאילו היה מתנה עבורי.

ב-1905 פירסם אלברט אינשטיין ארבעה מאמרים ששינו את פני הפיזיקה, ופתרו כמה מהבעיות המסתוריות ביותר בייקום.

מיד לאחר מכן הוא הגיש מועמדות לתפקיד מרצה באוניברסיטה, ונדחה, ותפקיד מורה בבית ספר תיכון – ונדחה.

את הקריירה המדעית של איינשטיין אפשר לחלק לשני חלקים. כמעט 30 שנה (1901-1929) בהם הוא היה המדען הכי טוב שהעולם ידע אי פעם, ו-25 שנה (1930-1955) בהם הוא "בזבז" את זמנו בנסיון לאחד את תורת הקוונטים ותורת היחסות, ולא הגיע להישגים משמעותיים.

אבל גם בתוך 30 שנות הפוריות של אינשטיין, בולטות לדעתי השנים 1901-1908. שנים בהן אינשטיין נדחה מכל משרת לימוד או מחקר שקשורה לפיזיקה, ונאלץ לעבוד בתור פקיד במשרד הפטנטים השוויצרי.

בשנים האלה פירסם אינשטיין מאמרים בקצב מסחרר. וזאת סוג של חידה איך אדם מחוץ לאקדמיה, שלא קשור למוסד בו יש זמן קצוב שמוקדש למחקר, הגיע להישגים האלה.

בביוגרפיה מאיר וולטר אייזקסון את הסוגיה מכמה זוויות שונות. ראשית, המוח הביקורתי והמופשט של אינשטיין כאילו נברא לתפקיד בוחן פטנטים. הוא השלים בשעתיים-שלוש עבודה שלוקחת לאחרים יום עבודה שלם, ובשאר הזמן ישב ועסק במחקר פיזיקה.

זה לכאורה המצב שאמור להיות לחוקרים באקדמיה. אבל אני לא יודע מה חוויות האקדמיה של קוראים פה – זה תלוי באישיות, מוסד וארץ – אבל החוויה שלי הייתה שונה. האקדמיה מלאה בחובות. ביוקרטיה, גיוס כספים, מלגות, קורסים, הרצאות בסמינרים ואירועים שונים. הן אולי לא יום שלם של חובות (למרות שלפעמים כן), אבל אלו שעתיים-שלוש ששזורות פה ושם.

יש לשלל החובות הללו שתי השפעות שליליות. האחת היא שהן נמצאות בחלק האחורי של הראש כל הזמן. כשאני הולך לפגישה, אני לא מתחיל לחשוב על תוכן הפגישה רק ברגע שהיא נפתחת, אלא מעכל את מה שאמור לקרות שם בשעות ובימים שלפני הפגישה. במילים אחרות, המוח שלי אף פעם לא חופשי לגמרי.

ההשפעה השנייה היא שאנחנו לא רובוטים. אם אני צריך להרצות באירוע בין 12:00 ל-14:00, אז אני לא יושב במשרד וחוקר עד 11:59, ואז חוזר וחוקר מ-14 ודקה. אני בדר"כ מבזבז את הבוקר בלחשוב על ההרצאה – אפילו אם העברתי אותה כבר עשרים פעם בעבר – ואחרי ההרצאה אני בשילוב של אופוריית "זה נגמר" ועייף (כי הרצאות הן הופעות, וזה דורש אנרגיה). שאר יום המחקר כבר לא יהיה פרודוקטיבי.

לאינשטיין, לעומת זאת, היו שעתיים-שלוש שעות ברורות ומסוגרות של עבודה ביום, ושאר הזמן הוקדש למחשבות באוויר תיאורטיות ששום דבר לא העיק עליהן.

בנוסף לכך, היה לאינשטיין בוס מושלם. גם כי הוא התעלם מכך שהפקיד שלו ממלא את השולחן בשירבוטים שלא קשורים לעבודה. וגם כי הוא נתן לו הנחיות מושלמות למדען.

הבוס של אינשטיין, פרידריך האלר, הסביר לו איך לבחון פטנטים.

"אתה צריך להישאר תמיד סקפטי. תפקפק בכל הנחה, תאתגר כל מוסכמה ידועה, ולעולם אל תקבל משהו כנכון רק בגלל שכולם חושבים שזה מובן מאליו. אל תהיה נאיבי. כשאתה בוחן בקשה לפטנט, תצא מנקודת הנחה שכל מה שהממציא אומר שגוי"

אבל גם בעצה הזאת צריך לדעת להשתמש. כשאתם קוראים מאמר – לא משנה אם דעה או מדעי – אתם צריכים לדעת להבדיל בין ביקורת על דעתו של הכותב (שהיא סובייקטיבית, ועניין של טעם) ביקורת על טעויות טכניות (שהיא לעיתים חסרת טעם ושולית, כי תמיד אפשר למצוא כאלה), לבין ביקורת על ה"עובדות" וההנחות של הכותב.

במילים אחרות, אתם צריכים לדעת את ההבדל בין להיות טרחנים, לבין להיות ביקורתיים. מנסיון, זאת אבחנה שתצטרכו לעשות בעצמכם, כי מבחוץ, רק לווכחנים מושבעים יש סבלנות למי שמפקפק בכל הנחה כל הזמן. שאר האנשים רואים הכל בתור טרחנות.

באותה התקופה היה טרנדי להגיש פטנטים על תחום סינכרון השעונים. בחינת הפטנטים ע"פ ההנחיות הביקורתיות שניתנו לאינשטיין, היוותה כר פורה מושלם לתיאורית היחסות.

אלמנט נוסף שחוזר בביוגרפיה, לפחות עד שאינשטיין עזב לארה"ב, הוא אנטישמיות.

אחד הגילויים המוקדמים שלה הוא ב-1909, הרבה לפני הנאציזם. החברים מאוניברסיטת ציריך חששו לקבל את אינשטיין היהודי, אבל נרגעו לאחר שאחד הפרופסרים שהבטיח להם שלאינשטיין אין את האופי עם "המוזרות הלא-נעימה" של היהודים. המסקנה שלהם חושפת המון לגבי אנטי-שמיות באותו הזמן, והנסיון להתעלות מעליה.

"הנסיון של הקולגה שלנו, קליינר… היה חשובים.. היות ומר אינשטיין נמנה על ה-Israelities שידועים (לעיתים קרובות לא בלי הצדקה) בשלל מוזרויות לא נעימות, כמו קטיעת אחרים בזמן דיון, חוצפה ומנטליות של מוכר בשוק.."

ראו גם את ההודעה המפורסמת של איילת שקד לגבי אלי אוחנה, "אני מעולם לא דיברתי איתו, אבל נאמר לי שהוא אינטיליגנט".

מה שאירוני אגב, הוא שלי יש את כל שלושת ה"מוזרויות הלא נעימות", אבל אני מחזיק אותן בגאווה בתור אנטי לתרבות הדיון הבזבזנים והלא-יעילה ששגורה במרכז-צפון אירופה.

נשאלת גם השאלה מה ההבדל בין התקופה הפורייה של אינשטיין, לבין התקופה בה לא תרם תרומה משמעותית למדע? יש לכך וודאי הרבה סיבות, אבל אחת שבולטת מבחינתי היא שהוא הפסיק לקרוא כל דבר בעולם.

בשנים המוקדמות אינשטיין בלע כל פרסום מדעי שנתקל בו. הגילויים שלו לא הגיעו משום מקום, אלא הגיעו מידע נרחב של מחשבות וניסויי התקופה.

בשנים האחרונות בחייו, הפסיק אינשטיין לעקוב אחרי התוצאות החדשות בפיזיקה. בעיקר בתחום תורת הקוונטים, שאותה הוא תיעב למדי. הוא חשב שיוכל לפתור את בעיות הייקום בכלים תיאורטיים בלבד.

רק שאפילו לוגיקה וניסויי מחשבה תלויים בנקודת ההתחלה שלהם. היות ונקודת ההתחלה של אינשטיין הפסיקה להשתנות, כי הוא לא לקח בחשבון ניסויים חדשים, כך גם מגוון המסקנות שהוא יכל להגיע אליהן היה מוגבל.

675 העמודים לא נותנים פתרון לחידה שהיא אלברט אינשטיין. הוא לא מכונה אנושית, הוא פשוט אדם מאד מאד חכם, עם אופי מאד מאד ילדותי, יצירתי, ביקורתי ומיוחד, שהצליח לרתום את התכונות הללו למדע הפיזיקה.

אפשר ללמוד המון מאינשטיין. אני לא חושב שאפשר לחקות את אינשטיין, הוא היה טיפוס יוצא דופן. אפשר בטוח לקרוא בהנאה ביוגרפיה מצוינת של אחד האנשים הכי יוצאי דופן שידע העולם.

[אינשטיין – אינשטיין – וולטר אייזקסון, 675 עמודים, 2007]