המדף הז'אנרי: Timescape – גרגורי בנפורד

הבנתי ש-Timescape ספר נהדר בסצינה מוקדמת בספר. מה שמוזר זה שמדובר בסצינה קטנה, כמעט שולית, וכלל לא קשורה למד"ב.

הסצינה המדוברת מועברת מנקודת מבטה אשה, בזמן שהיא ובן זוגה מארחים חברים בבית.

האשה מרגישה צורך לנווט את הדינמיקה החברתית של הערב. היא עושה זאת במלאכת מחשבת. שולחת את בעלה למטבח כששמה לב שהוא נקלע לשיחה בעייתי, וכשהיא רואה מישהו עומד בודד בצד, היא משלבת אותו באירוע בעזרת הערות חכמות.

זאת סצינה עדינה, שאולי בכלל לא צריך בספר. אבל דווקא בכאלה סצינות נמדדים ספרים טובים.

כל אחד יכול לכתוב קרב גלקטי על גורל הגלקסיה; כמה אנשים יכולים לתאר יפה ערב סתמי של מפגש חברים?

Timescape מתאר עולם דיסוטופי בו שינויים סביבתיים מאיים להחריב את האנושות. גיבורי הספר מנסים להשתמש במדע כדי להשפיע על העבר, ובכך לשנות את ההווה.

אם תגיעו ל-Timescape בשביל תיאוריות מדעיות, תתאכזבו. Timescape משתמש במד"ב כדי לספר סיפורים אנושיים. סיפורים על אנשים שנלחמים בסוף העולם. סיפורים על אנשים שנלחמים בקהילת המחקר ובטבע האנושי.

קשה לחזות מי יתחבר ל-Timescape; זה עניין של לאהוב את סוג הכתיבה. אני התחברתי ועפתי לגמרי על הספר. אם תתחברו כמוני, תזכו לחוויה מהנה ומחכימה.

השנה היא 1998 (הספר נכתב ב-1980, כשה-1998 הייתה מד"ב). אסונות אקולוגיים מאיימים להחריב את העולם והאנושות על סף הכחדה.

צוות מדענים שמובל בידי צמד בריטי-אמריקאי (המדען האמריקאי כנראה מבוסס על בנפורד עצמו) מגלה שחלקיק בשם 'טכיון' יכול להישלח לעבר. בפיקוחו של ביוקרט ג'נטלמני בריטי בשם פיטרסון, הם מנסים לשלוח הודעה לעבר על האסון הממשמש ובא.

השנה היא 1968. פיזיקאי יהודי צעיר בשם גורדון סובל מתסכול עמוק. בניסוי שערך בצוותא עם הדוקטורנט שלו  יש רעשים חזקים, שהוא לא מצליח למצוא את מקורם. ברגע של תסכול, מציע גורדון לנסות לפרש את הרעשים כקוד מורס. התוצאה מטלטלת את עולמו.

יש שהיו לוקחים את נקודת המוצא הזאת לסיפור מתח קצבי שאי אפשר להניח מהיד. הם היו מחליפים הודעות הין העבר להווה, יוצרים פרדוקסים, הורגים זה את סבו של רעהו, ועושים סמטוחה שלמה בראשו של הקורא.

בנפורד לא בקטע הזה.

מה שבנפורד עושה זה לנצל את נקודת המצא כדי לבחון שתי נקודות קריטיות באקדמיה.

הנקודה האחת היא האקדמיה מול הממסד.

בסיפור של 1998 פיטרסון, הביוקרט "המנוול", מייצג סט ערכים שמרני מול המדענים שכולה רוצים לעשות מדע בהתלהבות. בנפורד בוחר לספר את הסיפור הזה מנקודת המבט של פיטרסון – וזה מבריק. כי פתאום רואים את כל השיקולים שעוברים בראש שך פיטרסון. זה הופך את פיטרסון מדמות שהיא רק שלילית, לדמות שהיא גם שלילית, אבל גם המניעים שלה מובנים.

בהערת אגב חייבים לציין שבנפורד מכיר בקיומן של חולשות אנושיות – רגשות, דחפים מיניים, קנאה, עייפות ועצלנות. הוא כמעט מחבק את החולשות האלה. הרבה מה"רוע" של פיטרסון מגיע מחולשות אנושיות, שהוא מתחרט עליהן רגע אחרי שהן גורמות לו לעשות משהו. זה נותן נופך אחר לגמרי לדמות.

הנקודה השנייה היא חוקרים מול האקדמיה. איך מגיבה האקדמיה עצמה לגילויים פורצי דרך? כלומר, מגיבים הקולגות כשגורדון מגלה קוד מורס מהעתיד? רמז: רע מאד.

יש את אלו שמנצלים את ההודעה ליחסי ציבור על חשבונו של גורדון. יש את אלו שמזלזלים בגורדון כאחד שירד מדעתו. אף אחד מאלו לא טורח לבדוק את העובדות. הם עובדים על פי האינטרסים שלהם, על פי סך האמונות שפיתחו בתור מדענים ואנשים על איך העולם פועל, בלי לבדוק אם יש מצב שהם טועים. הכי לא מדעי בעולם, אבל הספר ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל מוכיח שככה העולם באמת פועל.

Timescape מתמקד המון במדע ובמדענים. די ברור שסוג המדענים שבנפורד אוהב הם אלו שפה בשביל לפתור חידות. בשביל הנאת המחקר והגילוי. הם לא נכנסו למדע בשביל "התשבוחות והפרסים", וכשהקרדיט נגזל מהם שלא בצדק, הם מגיבים לזה כמעט במשיכת כתף. זאת לא הסיבה בשבילה הם קמים בבוקר.

אבל זה לא רק ספר על אוניברסיטה. בסיפור של 1968 יש המון התמקדות בגורדון היהודי, ותרבות של יהודי ארה"ב באותו הזמן. חברתו של גורדון היא אשה ליברלית, שמתמקדת במדעי הרוח, אמנות וספרות, והמפגש ביניהן יוצר נקודת מבט קריטית של עולם אחד על השני. גם בסיפור של 1998 יש התמקדות גדולה בפיטרסון ובחברה הבריטית.

יש שלל פסקאות וסצינות נהדרות בספר. בנפורד משתמש בו מדי פעם כדי להסביר פולקלור אקדמאי. נגיד, למה עברנו מז'ורנלים של מאמרים פיזיקליים, לז'ורנלים שמסכמים מאמרים פיזיקליים כמו physical review. הספר גם כולל את סצינת ההגנה על תזה הכי דרמטית שקראתי אי פעם. אני כבר עכשיו מכריז עליה כמועמדת לתואר סצינת האקשן של השנה של הבלוג.

לפני חודש, בערך 39 שנה לאחר יציאתו, יצא המשך ל-Timespace בשם 'Rewrite: Loops in the Timescape'. הביקורות על ההמשך פושרות מינוס, וכנראה שלא אקרא אותו. אבל הוא לפחות החזיר לתודעה רומן ישן ונפלא, ועל זה אני שמח.

[Timescape – גרגורי בנפורד, 412 עמודים, 1980-1981]

נ.ב: Timescape זכה בפרס הנבולה, פרס המד"ב הבריטי ופרס ג'ון קמבל למד"ב. מה שאומר שלא צריך את הביקורת שלי כדי לדעת שהספר מוצלח. הביקורת שלי פה כדי לאמר שהאיכויות של הספר לא התיישנו. הוא אולי לא מודרני בכך שהוא לא דן בנושאים חברתיים מודרני, אבל את מה שהוא עשה טוב לפני 39 שנה, הוא עושה טוב גם כיום.