הטיול שלא היה

זהו סיפורו של הטיול שלא היה.

הוא התחיל באוטובוס מתל אביב לאילת. מאחורי ישב אדם שוודי בשנות החמישים לחייו. הוא נהג אוטובוס בשוודיה, אבל מנסה לטייל כמה שיותר. שיא חייו היה טיול מצפון אירופה לדרום אפריקה, והוא סיפר לי במשך שעה על הרפתקאותיו בסודאן, חי אותן מחדש.

האוטובוס הוריד אותי בתחנת מעבר גבול רבין, משם אפשר ללכת בערך שני קילומטר עד הגבול עם ירדן.

המעבר מהיר בצד הישראלי נעים ומסודר. החלפתי 600 שקל לדינרים ירדניים. בצד הירדני המסוף בשיפוצים, ולא היה ברור לאיפה בדיוק ללכת. בסוף מצאתי עמדת "בדיקת דרכונים", אבל היא הייתה ריקה.

הסתכלתי בבלבול מסביב, עד שניגשתי לאדם עם כוס קפה ביד שנראה שייך, וביקשתי הדרכה. הוא הסתכל על הדרכון שלי.

– אתה מישראל?
– כן.
– חכה שתי דקות,

הוא אמר, ונכנס למשרד בדיקת הדרכונים, הניח את הדרכונים על הדלפק והמשיך לשתות את הקפה בלי להסתכל עליהם.

עברו עשר דקות. זוג אסייאתי הגיע, האדם בדק להם את הדרכונים, החתים ושלח אותם הלאה. הגיעו עוד כמה אנשים מארצות אירופאיים – הוא החתים להם את הדרכונים מהר והם המשיכו הלאה.

חייכתי אליו ושאלתי, 'אתה זוכר אותי, נכון?'.

– כן, חכה שתי דקות.

חיכיתי עשרים.

ניגשתי אליו שוב. אז הוא הסתכל בדרכונים, ושאל, 'לאיפה אתה נוסע?'. עניתי שלפטרה. הוא שאל, 'יש לך מדריך?', אז אמרתי שלא, אבל יש לי הזמנות בבית מלון, ושכבר הייתי שם בעבר.

'חייבים מדריך', הודיע לי האיש מעמדת הדרכונים, 'זה החוק בירדן. ישראליים חייבים מדריך'. הוא גם יכול לסדר לי מדריך אם ארצה. סירבתי, והוא אמר שאצטרך לחזור לישראל אם לא אקח מדריך. אז אמרתי שאני מעדיף לחזור לישראל.

– חכה שתי דקות.

חיכית עוד עשרים.

בזמן הזה האיש הכין לעצמו עוד כוס קפה, ועישן שתי סיגריות. גם באו כמה חברים שלו, הם נישקו אחד את השני על הלחיים כמה פעמים, ועישנו ביחד סיגריות בזמן שאני מחכה.

בסוף אחד מהם לקח את הדרכונים ויצא מהעמדה. נעמדתי וניגשתי אליו. הוא שאל, 'זה הדרכון שלך?'. הנהנתי, והוא אמר,

– חכה שתי דקות.

חיכיתי שלושים.

האיש נכנס למשרד, נעל את הדלת, ואז יצא מהצד השני, חזר לעמדת בדיקת הדרכונים, הניח את הדרכון שלי על הדלפק ושתה קפה.

אחרי שלושים דקות הגיע שוטר. האיש הביא לו את הדרכונים. השוטר לקח אותם, הלך לקצה המסוף, עישן סיגריה רבע שעה, ואז שב והחזיר לו את הדרכונים.

הריטואל הזה חזר עוד פעמיים – אלוהים יודע למה. בסוף השוטר ניגש אלי ואמר שאבוא איתו. הוא ליווה אותי את החמישים מטר מעד לשער הכניסה לישראל, החזיר לי את הדרכון ונפרדנו.

בישראל שאלתי אם זה נכון שצריך מדריך. חיילת ששמרה בעמדה שם אמרה שבשלושת השבועות האחרונים הם התחילו לאמר את זה ולהחזיר אנשים. היא אמרה שאפשר לסדר לי "מדריך בכאילו". זה אומר, אני אשכור ירדני שיחכה לי בצד השני של המסוף. הוא יספר שהוא המדריך שלי, ואחרי שאעבור אשלם לו כסף על מה שהוא אמר, והוא ימשיך לדרכו. סירבתי.

בבדיקת הדרכונים בצד הישראלי הפקידה דווקא הופתעה מזה שלא נתנו לי לעבור. פקידה אחרת הציעה לי שוב להשכיר "מדריך בכאילו". לא נראה לי.

בסוף החלפתי בחזרה את הדינרים הירדניים לשקל ישראליים. מסתבר שבשתי ההחלפות האלה ה-600 שקל התכווצו ל-450. 25% עמלה על שתי פעולות, למי שמתקשה לספור. זה בהחלט תרם לבאסה ולתחושה שמנסים לעשוק אותי.

לקחתי מונית לתחנה המרכזית באילת. 40 ש"ח, והנהג לא הסכים להפעיל מונה כאילו זה שנות התשעים בתל אביב. באילת דווקא מצאתי חדר זול  – 120 ש"ח – במלון מצוין: Rich Eilat Suites. הסתובבתי ברגל, שתיתי בירה בבר שכונתי מצויין בשם בר 21, והלכתי לישון.

בבוקר מוקדם עליתי על קו 392 למצפה רמון. הוא נוסע דרך כביש 12 וכביש 40, נכנס לכל דרך צדדית אפשרית במסלול, והנוף שלו מטמטם ביופיו. אחרי שלוש שעות, בלי הפסקה ואין שירותים על האטובוס, הוא מגיע למצפה רמון.

מצפה רמון

מצפה רמון מהמם ביופיו.

הנה מרפסת תצפית אסורה לטיפוס, ושני אנשים שבכל זאת עלו עליה בלי מורא (לא אני).

אפשר ללכת 40 קילומטר לאורך המכתש. אבל כשנמאס, הולכים לעיירה עצמה, מצפה רמון. לא ציפיתי למצוא שם משהו מיוחד. אבל אז, בפארק קטן במרכז העיר ראיתי את זה.

אלו המוני יעלים, שפשטו על הפארק. הם חסרי מורא מבני אדם, אבל מפחדים פחד מוות ממכוניות.

כל פעם שעוברת מכונית – זה לא קורה המון במכתש רמון – היעלים שועטים להתחבא בשיחים. כשהמכונית עוברת, הם יוצאים שוב לפארק, וחוזרים ללחך עשב. הניחוש שלי שהאינסטקט התפתח כי מכוניות פוגעות (בטעות) ביעלים, אבל בני אדם מביאים להם (בכוונה) חסה טעימה.

אפשר לגעת ביעלים, ויש אנשים שבאים להביא להם עלים לאכילה. גן חיות במרכז העיירה.

יעלים במכתש רמון הם כמו חתולים בת"א. הם לא נמצאים רק בפארק, אלא גם בחצרות הבתים. ראיתי אפילו אחד עומד על פח אשפה בחצר.

בסוף רעבתי. במרכז המסחרי של העיר דווקא יש אופציות שנראות סבירות. אבל הכי היה נראה לי הוא חומוס מרקש. יש משהו בנוף המדברי הרגוע של מצפה רמון שדורש חומוס. גם השלט והמקום היו מזמיני פנים, ואפילו היה שם די מלא.

האמת היא שהייתי צריך לחשוד כבר בשלב המחיר. חומוס גרגירים ב-28 שקל אלו מחירי מרכז ת"א, לא בדיוק שיא הפריפריה. הזמנתי.

החומוס היה טחון מאד גס. עם המון ממש חתיכות חומוס. יכול להיות שזה סגנון ויש מי שאוהב את זה ככה. אבל הגרגירים היו קשים למדי ולא מבושלים עד הסוף, מה שגורם לי לחשוב שזאת יותר טעות מאשר כוונה.

גם הביצה הייתה חיוורת. אבל מה שהכי הפריע, זה שהצלחת הייתה מלאה בקליפות גרגירי חומוס. באמת, המון המון קליפות. ניסיתי להתעלם מזה, אבל לצערי לא הצלחתי להינות מהמנה.

כאן טייל ניימן בלי מתכוון
במשך יומיים
ואז המשיך הלאה.

[שלט בנמל יפו, בתל אביב]

חזרה: אוטובוס ממצפה רמון לבאר שבע. רכבת לתל אביב.