מועדון הקריאה מפגש 38: Foundryside – רוברט ג’קסון בנט
[המפגש ה-38 של מועדון הקריאה. אין ספויילרים בביקורת, אבל יש ספויילרים בתגובות. ביקורת אורח של ארז רונן, שתמיד כיף שהוא מכבד את הבלוג בביקורות]
לפני כחודש התחלתי לעבוד בהיי-טק.
אחרי שנים בתקשורת סוף סוף מצאתי את מקומי במשרד מפנק בקומה ה-51 של מגדל תל-אביבי. יש תנאים איכותיים וארוחות בוקר ושעות עבודה מופרכות.
ויש מתכנתים. הרבה הרבה מתכנתים. מתכנתים שמתרגמים את הרצון של אנשי העיצוב והתוכן לשורות קוד, שבתורן גורמות למוצר של החברה לעבוד.
מתכנתים הם העובדים הכי אטרקטיביים בשוק התעסוקה כרגע. כולם מחפשים כאלה. הרבה מאוד אנשים רוצים להיות כאלה. על כשרונם ורצונם יקומו ויפלו חברות ענק. אם נרצה לכתוב הגזמות, נוכל להגיד שמתכנתים משנים את העולם.
ב-Foundryside, אחד מספרי הפנטזיה היותר כיפיים שיצא לי לקרוא לאחרונה, מתכנתים *אכן* משנים את העולם. לא בכאילו. לא באופן וירטואלי. אלא באמת.
מערכת הקסם של Fundryside היא בעצם שפת תכנות, שבמקום לעבוד על פיסות סיליקון היא עובדת על המציאות.
Fundryside הוא ספר מצויין עם מערכת קסמים מגניבה לאללה, דמויות נהדרות וכתיבה יעילה.
אבל לפני שנגיע לזה, בואו נתמקד בסנצ'ה, הגיבורה הראשית של הסיפור.
סנצ'ה קולית, חכמה, מסתגלת במהירות לכל מצב, מסוגלת לתקשר עם חפצים דוממים (סיפור ארוך) והיא גם אחלה של גנבת. ברצינות. אם אתם רוצים שמישהו יגנוב בשבילכם משהו, צרו איתה קשר והיא תסדר את זה.
למרות שסנצ'ה חיה ב-Foundryside (איזור מוזנח וחסר פיקוח שנמצא בין הטריטוריות של "בתי המסחר" ששולטים בעולם), ולמרות שהחיים ב-Foundrysyde די מחורבנים (סניטציה, חוק, סדר וכו') החיים של סנצ'ה דווקא די בסדר.
כלומר, היו די בסדר עד שהיא נשלחה לגנוב חבילה מסתורית, ומצאה בתוכה מפתח עתיק.
המפתח, שנראה די תמים בהתחלה, משנה במהרה את חייה מקצה לקצה: לא רק שהוא גורם לצבא של חיילי עילית לנסות לחסל את סנצ'ה בכל דרך אפשרית כדי לגנוב אותו *ממנה*, אלה שהוא גם מפתח בעל תודעה עצמית. שמדבר עם סנצ'ה. והופך במהרה לחבר הכי טוב שלה.
לא אמשיך לתאר את רזי העלילה כדי לא לספיילר. אכתוב בקצרה שהיא אחלה. סיפור הרפתקאות מגניב, מפתיע, עם דמויות נהדרות וטוויסטים מוצלחים. יש לי קצת השגות על מהלכים עלילתיים שקורים בסוף, אבל הם לא הורידו בסופו של דבר את ההנאה שלי מהספר בכללותו.
גם הכתיבה עצמה מצויינת. יעילה, קצבית ורזה. אין כאן משפטים יפים ומפוצצים והספר הזה כנראה לא יזכה בפרסי "ספרות יפה", אבל הסיפור כתוב בשפה ברורה וסצינות האקשן קצביות ונהדרות. גם כאן אין שום תלונות.
מעבר לסיפור ולכתיבה, השוס הכי גדול של הספר הזה לדעתי הוא אותה מערכת קסמים שהזכרתי בהתחלה. היא מבוססת על סמלים עתיקים, שיכולים לשכנע עצמים בעולם להתנהג בצורה מסוימת.
אם למשל נרצה ליצור אקדח, לא נצטרך להתעסק עם אבק שריפה וכאלה. פשוט ניצור קליעים, ונטביע עליהם סמלים שיגרמו להם "לחשוב" שכח המשיכה מושך אותם לנקודה עליה ירו אותם. מבחינת הקליע, הוא לא עושה שום דבר לא טבעי, הוא פשוט נופל למטה.
זו דוגמה פשוטה. הספר מרחיב את הקונספט הזה, ומדי פעם גם חושף את הלוגיקה שעומדת מאחורי חלק מהמנגנונים היותר מתוחכמים.
זה נקרא ממש כמו לוגיקה של שפת תכנות. וזה אדיר. גם כי זה מרענן לאללה, וגם כי זה גורם לדמיין את כל הקוסמים בספר כמתכנתים או מייקרים. ממש נחמד להציב כל מיני טיפוסים מהעבודה שלי כשאני מדמיין עולם פנטזיה עשיר בזמן הקריאה.
Foundrysyde הוא הספר הראשון מטרילוגיה. הוא פתח מספיק קצוות עלילה כדי לפרנס את הטרילוגיה הזאת. יש חלקים שלמים בעולם שעוד צריכים להחשף, וסודות גדולים שצריכים לחשוף. כמובן שיש גם יצורים מיתיים שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים, ומלחמה גדולה ואכזרית שמאיימת לפרוץ.
אני מקווה שהספרים הבאים ישמרו את מה שהיה כל כך טוב בספר הנוכחי: מערכת קסמים מגניבה לאללה, דמויות נהדרות וכתיבה יעילה.
אבל גם אם לא, Foundrysyde עדיין שווה קריאה אפילו כ-Stand Alone.
[Foundryside – רוברט ג’קסון בנט, 512 עמודים, 2018]
אז הנה דעתי.
ראשית, Fundryside ספר נהדר. בעיקר השלושה רבעים הראשונים שלו. הם צלחו את המבחן הכי חשוב שיש בקריאה: הצליחו לגרום לי לדלג על שעות שינה.
שלושת הרבעים הראשונים של הספר הם שילוב של עלילה מותחת (של חלש מול חזק, אנחנו מול כל העולם, צדיק מול פוליטיקאיים מרשעים וכו') ובניית עולם גאונית. כן, גאונית. ממש פנטזיה לתוכניתנים — מבריק.
הרבע האחרון של הספר לא "חלש". הוא עדיין טוב. אבל 512 עמודים זה פשוט ארוך מדי בשביל ספר אקשן בתכל'ס. כמו לראות סרט אקשן של 3 שעות. שעה וחצי זה מספיק, ופה 350-400 עמודים היו מספיקים.
ה"בעיה" של בנט, ומה שגורם לספר להיות רק "מצויין" ולא "מושלם", זה שהוא נדבק חזק מדי למבנה העלילה הסטנדרטי של מדב"פ.
מה זאת אומרת? בסיפורים סטנדרטיים יש לסיפור שלוש מערכות: התחלה, אמצע, סוף. במדב"פ יש — וזאת תיאוריה שלי, לא אמת מוחלטת — ארבע מערכות: הצגת העולם, התחלת הסיפור, אמצא, סוף. זאת אחת הסיבות שספרי מדב"פ כל כך שמנים. יש ספרי מדב"פ רזים, אבל הם בדר"כ מתבססים על בניית עולם של ספר אחר (נגיד, על שר הטבעות).
בנט הצליח, בצורת קסם, לשלב ב-Fundryside את המערכת הראשונה והשניה. הוא מציג את העולם ומתניע את העלילה באותה הנשימה. מבריק מבריק.
רק שאז הוא "שוכח" שהוא עשה את זה, וממשיך ל-3 מערכות נוספות כמו רובוט, במקום לקצר את הסיפור, לעבור לאמצע ולסיים מהר יותר.
אי אפשר לא לדבר על הספר הזה בהשוואה לטרילוגיה הקודמת של הסופר, שהחלה בעיר של מדרגות (שהספר הסוגר שלה זכה בפרס האתר ב-2017). יש דמיון בין הסדרות – בעיקר באלמנטים הכלליים: בניית עולם מוצלחת, דמויות מעולות, עלילה טובה. אבל בפרטים הקטנים אלו ספרים מאד שונים.
בטרילוגיה הקודמת בנט בא לדבר על דת ושלטון הדת. התוצאה הייתה, לפחות בספר הראשון (אחרי זה הנושא קצת התעמעם) ספר מאד עמוק ומעניין.
ב-Fundryside נראה שבנט דבר ראשון הגה מערכת קסם מופלאה, ואז טווה עלילה סביבה. זה כיף, וזה מגניב וזה גורם לי לאבד שעות שינה (כאמור, המבחן הכי חשוב של ספר!). אבל זה גם פחות עמוק. מערכת הקסם הזאת לא מביאה אבחנות עמוקות על העולם (למרות שהיא יכולה, אם ממש מתאמצים. נגיד, למה חוקי הטבע הם ככה ולא אחרת?).
אבל – ואני חוזר על עצמי כמו תוכי – בסופו של יום Fundyside ספר מעולה. כבר עכשיו מועמד לספר השנה של האתר ב-2019. המלצה חמה, לא רק לתוכניתנים (שימו לב שארז לא תוכניתן!)
בעקבות ההכרזה על הספר במועדון, הלכתי לעשות קצת עבודת הכנה על יצירות מוקדמות והתחלתי את עיר של מדרגות. בגלל התשבוחות לא נשברתי והמשכתי מעבר למדרגת ה-20% אבל את 47 כבר לא הצלחתי לעבור. אם זה הסגנון אז רוברט ואני נסיים את דרכנו המשותפת.
ד"א, איפה הצגת העולם ותחילת הסיפור הם שתי מערכות נפרדות לגמרי לדעתך? לי נראה שעולם מוצלח נבנה מתוך הצגת הסיפור ולא חלק מנותק. יש הרבה ספרים עם הקדמות "ממקורות ספרותיים/הסטוריים" לפני כל פרק להצגת העולם, לדעתי זה אמצעי חלש מאד. בעיר של מדרגות יש שימוש באמצעי הזה. זה שובר את הקצב וקצת משעמם.
הסגנון של הספרים שונה. חלק מהקטע שלו זה שהוא זיקית ספרותית, והספרים שלו לא מאד דומים.
מצד שני, אם זה לא הסטייל שלך, אז אולי הוא פשוט לא כוס התה שלך.
יש הרבה ספרים מוצלחים שהקדישו זמן לבניית עולם (כמעט) בנפרד. או ע"י פרקי פלשבקים, או שפשוט החלק הראשון של הספר סיפר איזה תת-סיפור קטן שבתכל'ס נועד להציג את העולם.
Feed של מירה גרנט זאת דוגמא שעולם לי עכשיו בראש. גם Old men war של סקאלזי, ארטיס או "שחקן מספר אחת" כמדומני (וכן, אלו ספרים שידועים בכך שהסופר אוהב להרצות בהם, אבל הם פופולריים אז אולי זה לא פגם),.
יש ספרים ש"זורקים" אותך לתוך עולם מוזר בלי הסברים ושיהיה לך בהצלחה (מלאזן), יש ספרים שפשוט נוצקים לתוך עולם "מוכר" (כל הפנטזיה האפית) וכן – יש גם ספרים שמצליחים לבנות עלילה ולהסביר עולם מקורי תוך כדי. כמו Fundryside.
אבל אני לא חושב שזה חובה להסביר תוך כדי עלילה. אפשר לחלק ספרי מדב"פ לארבע מערכות בגלל שצריך להסביר את המציאות שלהם.
לא קראתי את הספר אבל רציתי להגיב על הפתיח שדן ב"הילה" של המתכנתים. זה נכון שמתכנת הוא מקצוע מבוקש אבל בין זה לבין האמירה שהם משנים את העולם יש הבדל גדול. כפי שאני רואה את זה מתכנתים הם בסה"כ עובדי הייצור של פעם. גם את המהפכה התעשייתית עשו העובדים ששינו את העולם אבל הם לא מחליטים על דבר ואין להם כלל השפעה על החברה. לא פלא שבארה"ב למשל תפקיד התכנות ניתן למהגרים, האמריקאים עצמם מעדיפים מקצועות עם כוח אמיתי.