המדף הז'אנרי: The Rise and Fall of D.O.D.O. – ניל סטיבנסון וניקול גאלנד

אני מקנא בניל סטיבנסון וניקול גלאנד. כי The Rise and Fall of D.O.D.O. נראה כמו ספר שיותר כיף לכתוב אותו מאשר לקרוא אותו — ודי כיף לקרוא אותו, כן?

אני מקנא בהם כי זה נראה מהפרוייקטים האלה בו שני אנשים ישבו לבירה, ובעיצומו של ערב מבודח אחד מהם אמר (או אמרה), "היי! יש לי רעיון מגוחך לסיפור!", והשני, במקום ללעוג לו, ענה (או ענתה), "יאללה, הבה נכתוב את זה ביחד!".

768 עמודים מאוחר יותר הם יצקו הגיון בשגעון ופירסמו אותו בתור ספר מגוחך, כיפי ומאד מאד מקורי.

אני לא רוצה להפליג בשבחים ל-The Rise and Fall of D.O.D.O. הוא לא יצירת מופת על זמנית, אלא יותר "סתם" ספר מהנה, שרוב הזמן צועד על הקו הדק בין האבסורד לבין ספר מד"ב. הוא עושה זאת עם המון הומור דק, שמתחיל משם הספר (D.o.d.o בסיפור מתייחס ליחידה צבאית סודית, ולא לציפור המצחיקה), ממשיך בכריכה ומככב בכל הספר.

אם The Rise and Fall of D.O.D.O היה רק 200 עמודים, הייתי ממליץ עליו בחום ליום חורף קר או בתור ספר טיסה. אבל היות ויש לו 768 עמודים, הוא מומלץ או לחובבי ניל סטיבנסון כבדים כמוני, או לאנשים שממש אוהבים ספרים מבדחים, ורוצים אחד כזה שיקח להם הרבה זמן לקרוא.

אני מרים ידיים מראש. אין סיכוי שאפשר לתאר את העלילה של The Rise and Fall of D.O.D.O.

הסיבה היא שהספר בונה את העלילה בשלבים. רכיב על גבי רכיב. אי אפשר לתאר את הפרק השני בלי לספיילר את הראשון. אפילו אם הייתי נורא רוצה, לא הייתי יכול לספיילר את הפרק ה-40, כי הוא עומד על עולם שנבנה במשך 39 פרקים.

אז בואו ננסה לתאר רק את ההתחלה.

איש צבא קשוח וסודי עד כדי גיחוך (יש מצב שבקטע אירוני מודע לעצמו) ניגש לדוקטורנטית לבלשנות והיסטוריה פתוחה וסרקסטית בקטע מארוולי כזה. הוא מציע לה להצטרף לפרוייקט סודי. בגלל שזה הרבה יותר מעניין מלריב עם המנחה שלה לדוקטורט, היא מסכימה.

מה הפרוייקט? מסתבר שמסמכים היסטוריים רומזים שפעם היה קסם בעולם, אבל באיזשהו שלב הוא נעלם. הצמד-חמד שלנו רוצים להחזיר אותו, למען "יישום מטרות אסטרטגיות חדשניות מולטי דיספלנריות בתחום שירותי הבטחון הבינלאומיים, מקף חשאיים".

מה שמתפתח מהבסיס הזה פשוט מקסים. הוא כולל קסם, מסעות בזמן (המון מסעות בזמן), פרדוקסים (זה בא עם מסעות בזמן) והמון תרבות גיקים סרקסטית פוגשת תרבות קואופרטיבית קפוצת תחת.

יש המון דברים יפים בסיפור, אבל מה שהכי יפה זה הקלילות בה הוא כתוב.

תקחו נגיד ספר שאהבתי שנה שעברה, After On [ביקורת]. היתרון של After On היה שהוא חמוד, חכם ומקסים. החסרון שלו היה שהוא נורא ניסה בכוח להיות חמוד, חכם ומקסים בכל שנייה אפשרית. כמו מיליניאל כזה שצריך להיות "מגניב" בכל עמוד, ושכולם יתנו לו מחמאות כל הזמן.

The Rise and Fall of D.O.D.O לעומת זאת לא שם על מה שאתם חושבים עליו. הוא לא מנסה להיות מגניב, הוא פשוט עושה מה שבא לו.

התוצאה קלילה. יש שם הומור וחמידות שאפשר לדמיין איך הכותבים התגלגלו מצחוק כשהם חשבו על הרעיונות בספר. הקלילות הזאת היא הסיבה שיש בספר 768 עמודים שמרגישים כמו הרבה פחות.

מבחינת עומק, הספר מתעסק בעיקר בתרבות הקואופרטיבית. הוא סוג של מבקר את כל הדברים הרגילים בה, עבודה מודרנית היא סוג של עבדות, הארגון מנצל אתכם, דווקא ההכי שמוקים הופכים לבוסים הכי בכירים, או הגיחוך של כמות הביוקרטיה המצחיקה בארגון ענק. נו כן, שמענו את זה כבר. אפילו לי אין עוד מה לתרום לדיון.

מצד שני, הספר גם מחבק באהבה את כל הדברים האלה. כמו שאני מחבק באהבה את החברים הטובים שלי על כל הפגמים המצחיקים באישיות שלהם (ושלהן). זה לא ספר שבא לבקר אף אחד בצורה קיצונית מדי. הוא רק בא קצת לגחך על דברים מסוימים.

The Rise and Fall of D.O.D.O הוא ספר של סופרים שלא צריכים להוכיח שום דבר לאף אחד. הם באו לעשות קצת כיף עם הקוראים שלהם. אני קורא המון, אוהב ספרים מקוריים ומבודחים, ונהניתי המון מהכיף הזה.

[The Rise and Fall of D.O.D.O – ניל סטיבנסון וניקול גאלנד, 768 עמודים, 2017]