תיק וורשה: השוק העממי אולימפיה (Olimpia)
היום יום ראשון, והיום לא הלכתי לשוק אולימפיה.
אני מציין זאת בתור מאורע, היות ואני משתדל כמעט כל פעם שאני בוורשה ביום ראשון, לקפוץ לשוק אולימפיה.
שוק אולימפיה הוא שוק ענק בוורשה של ימי ראשון. זה לא משנה אם מדובר ב-30 מעלות בקיץ, או במינוס 20 מעלות בחורף.
השוק מתפרס על שטח ענק, של פארק ואצטדיון אולימפיה. יש בו הכל, מאוכל, דרך פיצ'פקס של פשפשים ועד מכונות מוזרות. אבל יותר מהכל, יש בו אווירה.
כי שוק אולימפיה הוא לא שוק לעשירי והיפסטרי וורשה, הוא שוק לעניי וורשה. המוכרים הם חקלאי, קבצני ועניי העיר. הקונים הם אלו שמנסים לחסוך כל גרוש; שוק אולימפיה הוא המקום הכי זול בעיר.
שוק אולימפיה הוא שילוב של שמח ועצוב. שמח, כי זאת חגיגה עממית הכי בסיסית שיש. שילוב של סוחרים "מקצועיים", זקנים שמציגים את ליקוטי היער, אנשים שבאים להיפטר מזבל, וכל מיני חובבנים שמכינים מוצרים מהירים ומקווים למכור אותם בשוק.
עצוב, כי זה קצת עלובי החיים. בעיקר כשיורד גשם, והסחורה נרטבת. או בסוף היום, כשלא הצליחו למכור כלום. או שהחקלאי זורק את הירקות שנשארו בסוף, ואנשים קופצים עליהם ודוחפים מי יבחור ראשון את הסחורה הפחות גרועה.
השוק גדול ויש בו הרבה פינות. יש את הדוכנים מתחת לפינות האצטדיון, יש את הסוחרים המקצועיים בשדירה הראשית, ויש המון מאלו שפשוט תופסים פינת חול, זורקים עליה כמה שמיכות ומעמידים שם את מה שיש להם להציע.
אני אף פעם לא בא לשוק במטרה של לקנות משהו, אבל תמיד יוצא משם עם סחורה. פעם אחת לחם ליטאי שחור טרי, פעם אחרת חמאת בוטנים אורגנית ופעם אפילו טוסטר ענתיקה, במצב טוב.
נתקלת בממורבילית שואה/מלחמה?
לא, זה משהו שראיתי רק בגרמניה בינתיים.
וואו, זה ממש עושה חשק לנסוע לוורשה. מתה על מקומות כאלו, וגם לי עצוב באותם מקרים. לאחרונה חזרתי בגשם לדוכן אחד בטייוואן רק כי היה חבל לי על הקשישה המחייכת שם שהמשיכה להציע שוב ושוב טעימות של פרי דרקון (לא הכי מוצלח, יש להודות בדיעבד) ללא היענות.
נו, בהתחשב בזה שחברה מספרד תעשה חילופי סטודנטים בוורשה בקיץ ויש גם איזה אירוע מעניין (בטיימינג מעצבן), אולי הגיע הזמן לבקר בפולין.
האמת היא שאני קונה לא מעט מוצרים סוג ב' או ג' כי חבל לי על הקשישים שיושבים על ספסל מאולתר ומוכרים אותם.
אני עד היום מתבאסת על זה שביקרתי בשוק הפשפשים המגניב של אוסקה בתחילת הטיול, כשלא היה שום היגיון לקנות ולסחוב דברים הביתה. ואיך, איך נתתי לחבר לסחוב לי מתחת לאף את התקליטים מנייר פלסטיק צבעוני של קריינות אולימפיאדת טוקיו 64. לא שהייתי מבינה מילה מזה, אבל זה ממש מגניב – ומהשיחה שלי עם המוכר החבר זכה בהנחה, כי המוכר התלהב שאני מהארץ של חדווה ודוד… (הם היו גדולים ביפן פעם)