המדף הז'אנרי: The Tea Master and the Detective – אלייט דה בודארד
האינטרנט החזירה את הנובלות לסדר היום הציבורי. או יותר מדויק, הספרים האלקטרונים החזירו.
קשה מאד למכור לאנשים נובלה מודפסת – זה קצר מדי וקטן מדי ומרגיש מצחיק לשלם על זה כסף. אבל בפורמט אלקטרוני? תמורת מחיר זול? מושלם.
נובלות גם מתאימות לעידן הרשתות החברתיות. כבר לא מספיק סתם לקרוא ספרים. צריך לקרוא *הרבה* ספרים, או לפחות יותר משאר האנשים ברשת החברתית שלכם.
נובלה נקודת בונוס בתחרות הבלתי פוסקת הזאת. הנה, קיבלתי ספר נוסף להחשיב לכמות בסוף השנה, והתשלום עליו היה כולה שעה אחת!
אז פתאום הרבה אנשים מדברים על נובלות. אז או שאני ניגש לקרוא את המדוברות בהן, או שאני נשאר מחוץ לסצינה.
הבעיה היא שאני לא אוהב נובלות. אני אוהב סיפורים ארוכים ומפותלים, שיש בהם די זמן להיקשר רגשית לדמויות ולעלילה. מלבד כמה יוצאי דופן נדירים – אסימוב, צ'יאנג, קונן דויל – לא נהניתי מנובלות אף פעם.
אז לא עפתי על כל לב הוא דלת [ביקורת], ודי השתעממתי מ-Murderbot [ביקורת]. ועכשיו אני יכול לאמר אותו הדבר על The Tea Master and the Detective: הוא מעניין בפוטנציאל, אבל משעמם בביצוע.
The Tea Master and the Detective הוא הומאז' ברור לשרלוק הולמס. אם זה לא ברור מהספר, אז זה כתוב באחרית הדבר כדי שחלילה לא תפספסו. כאן שרלוק הולמס היא בלשית שמכורה לסמים, וווטסון היא ספינת חלל.
כן, ספינת חלל, למה לא? זה טרנדי מאד כיום שספינות חלל תבוניות הן דמויות עיקריות בספר. במקרה דנן מדובר בעולם בו מוחות אנושיים מסוימים נועדו להיות ספינות חלל. זה לא פותר אותן אבל מבעיות אנושיות: הן סובלות מאבטלה ויוקר המגורים והמחייה כמו כל בני אנוש. אפרופו, אני לא יכול לאמר שהבנתי לגמרי למה. כלומר, ההגיון בעולם חומק ממני.
ספינת החלל שלנו סובלת מטראומה. לא משנה למה. טראומה היא מוטיב חוזר בסיפור. כל הדמויות סובלות מטראומה ורוב הסיפור הוא התמודדות עם טראומה.
אז לספינת החלל הטראומטית שלנו מגיעה ה"בלשית היוצעת היחידה בייקום" ומציעה לשכור אותה לרקוח תה מיוחד, כלומר, סם, שיגרום לה להגיע לחלל העמוק אבל עדיין לחשוב בהיר. כי יש תעלומת רצח בחלל העמוק, והיא לא יכולה לפתור אותה בלי לחשוב בהיר.
עד פה טוב ויפה וסוג של שרלוק הולמסי כזה. הבלשית גם מצטיינת באומנות ההקשה, שזה הכי שרלוק הולמס בעולם.
פה מתחילות הבעיות. לא מספיק לאמר "אני שרלוק הולמס" וישר להיות שרלוק הולמס. גם לא מספיק להקיש כמה דברים מופרכים בעולם דמיוני ("השריטות על השלדה שלך דהויות, מכך אני מסיקה שלא הייתה קורבה לכוכב חמה לפחות חצי שנה, מה שאומר שאת כבר לא ספינה בשירות").
הולמס היה מיוחד כי הוא הקיש דברים אמיתיים בעולם אמיתי. כי התעלומות שלו היו תעלומתיות, עם פתרונות – ברובם – חכמים. לא סתם "ראיתי בעיה, חשבתי שניה, פתרתי". זה deus ex machina.
מה שהכי מוריד מבחינתי זה ש-The Tea Master and the Detective מתרכז רק בכאילו בצד הבלשי של הסיפור, אבל במעשי בצד הטראומטי של הדמויות.
עכשיו, זה לא שלא סבלתי מטראומה בחיי, וחלק מהטראומות משפיעות עלי עד היום (ואולי לשאר החיים). אבל התעסקות בטראומה זה פשוט לא הקטע שלי. אין בעיה עם מי שכן, הרבה מהאנושות מתעניינת בזה. אני פשוט לא נורא.
אז סיפור שלם שמדבר על טראומה, ומקור לטראומה, והאומץ להתמודד עם הטראומה ולהתגבר עליה, (ובדרך גם מכניס קצת צדק חברתי ואלמנטים דומים) יכול להיות נחמד בפורמט ארוך. אני צריך ממש להתחבר לדמויות כדי להינות מזה. אבל בפורמט הקצר הזה? Meh, גלגלתי עיניים.
אלייט דה בודארד לקחה עליה משימה קשה. לא רק שאני לא זוכר שמישהו אי פעם עשה הומאז' מוצלח לשרלוק הולמס (אפילו בוריס אקונין המנוסה נכשל בזה לטעמי בסיפור האחרון במחרוזת הירקן [ביקורת]), בטח שאני לא זוכר שמישהו אי פעם עשה את בתפאורת חלל.
אני לא ממליץ לקרוא את The Tea Master and the Detective אם אתם מחפשים סיפור בלשי. הוא סיפור דרמה בתחפושת שקופה של סיפור בלשי. אבל אם אתם מחפשים סיפור דרמה? לא יודע. אולי. אני לא האדם הנכון לשפוט את האלמנט הזה בנובלה.
[The Tea Master and the Detective – אלייט דה בודארד, 96 עמודים, 2018]
הו. אני עכשיו מרגיש צורך עז להמליץ לך על נובלות מוצלחות יותר 😛
(את זו ספציפית: התחלתי, קראתי פה ושם, לא תפס אותי אז הנחתי הצידה. אולי אשלים אותו כדי להצביע לפרסי ההוגו.)
באופן כללי, יש נובלות *נהדרות* ממש.
זה פורמט עם כוח מאוד ספציפי משלו; במקרים הטובים ביותר, זה מרגיש כמו ספר-באורך-מלא, רק מאוד *מאוד* ממוקד.
(אני טורח לציין את כל זה בעיקר כי הדוגמאות שאתה מציין לנובלות חלשות הן דוגמאות שאני מסכים איתן לגמרי…)
דוגמא אחת נהדרת היא סיפור The Hedge Knight של ג'ורג' ר.ר. מרטין; פריקוויל לששאו"ק. פשוט סיפור מושלם ומזוקק בפני עצמו. (מה שדי עוזר לשים לב שגם ספרי ששאו"ק עצמם, הם פלוס-מינוס 10 נובלות שזורים זה בזה.)
אלא שקשה *להדפיס* נובלות במקומות הסטנדרטיים, כי, מה לעשות, הם תופסים מיליון מקום. מגזיני רשת; מגזיני דפוס; אנתולוגיות — הם כולם בדרך כלל יעדיפו יותר סיפורים יותר קצרים, ופחות סיפורי 30,000 מילה שתופסים שליש גיליון. (יש קצת שינוי במגזיני הדפוס הגדולים בשנים האחרונות; שלושת הגדולים עברו לפורמט של גיליון-לחודשיים, ועכשיו הם מפרסמים נובלות משמעותית יותר — אם כי עדיין פחות מ-6 בשנה…)
אז אני חושב שרואים מגוון הרבה יותר מצומצם מהם — מה שמשפיע מאוד על מה מהם יכול בכלל להגיע לפופולריות…
אם תתעניין, אני לגמרי אשמח לבנות לך רשימת המלצות. אם תרצה, אני גם לגמרי אשמח להשאיל לך גליונות F&SF רלוונטיים 😀
סיקרנת! ראשית, אחפש את The Hedge Knight. אני מתגעגע למרטין, וכרגע נמצא בדיאטה חמורה כי אני מחרים את הסדרה ומעדיף לחכות עד שהספרים יצאו, אם וכאשר.
ההצעה לרשימת המלצות נשמעת נהדר. שולח לך משהו בקשר לזה במייל עכשיו.
אם יש לך רשימת המלצות מוכנה – אני אשמח אם תפרסם אותה.
עד עכשיו לא מצאתי שום נובלה ראויה.
@אסף:
אני אכן בונה רשימת נובלות מומלצות, ואני מתכנן לכתוב פוסט בשביל ניימן 🙂
עד שאכתוב את הפוסט, הנה רשימה שכנראה שאשלוף הרבה ממנה:
The Hedge Knight, by George R.R. Martin
לצעיר שאיבד את מורו יש הזדמנות אחת ויחידה — להוכיח את עצמו כאביר בטורניר הגדול.
סיפור מהיסטוריית שבע הממלכות, אז דברים בהחלט לא הולכים כצפוי.
The Matter of Seggri, by Ursula Le Guin
מסיפורי האנתרופולוגיה-הבדיונית הנהדרים של לה גווין. בזו, עולם שבו נולדים הרבה יותר בנות מבנים, והחברה שנוצרת מההטייה הפשוטה הזו היא שונה לגמרי משלנו — "לגברים יש את כל הפריבילגיות, ולנשים יש את כל הכוח."
Gypsy, by Carter Scholze
ניסיון הרה-אסון לברוח מעולמינו הקורס אל מערכת כוכבים אחרת. בסיס הסיפור הוא סביב הרעיון שלא איום אחד ענק הוא מה שיפיל אותנו, אלא בעיות קטנות מצטברות שמכרסמות ביכולת שלנו לפעול היטב.
(באמת קשה לי לסכם את זה בשורה. זה סיפור טרגי ונפלא.)
Of Sorrow and Such, by Angela Slatter
אם ג'ורג' ר.ר. מרטין היה כותב סיפור על Granny Weatherwax, זה היה יוצא לו ככה — סיפור על מכשפה שיודעת בדיוק כמה העולם הוא מקום אכזרי.
Story of Your Life, by Ted Chiang
סיפור מדהים וקלאסי; ניסיון לתקשר עם חייזרים שתופסים את העולם אחרת, משנה את התודעה –ואת החיים? — של המספרת.
תודה! אני אנסה כמה מהם
בשמחה 😀
(כמו כן, מסתבר שהטעו אותי באכזריות, והסיפור של לה גווין היא נובלטה ולא נובלה. עצוב מאוד.)
לגמרי איתך לגבי הנובלות. למעט יוצאי דופן מעטים, מדובר בז'אנר ספרותי נחות.
לגבי "ספינות חלל תבוניות": חוזר על עצמו גם אצל סקאלזי – גם בספר הרביעי של מלחמות האדם הזקן וגם בספר השני של "Collapsing Empire" (שהוא מצויין ועם פיתולי עלילה שלא צפיתי), רק ששם מדובר בהשתלת תודעה אנושית בחללית ולא ממש בחללית תבונית.