מיכאל גרוסברג והשיטה הרציונלית
[ניימן: פוסט אורח מאת מיכאל גרוסברג. התרחש מעשה נדיר. נתקלתי בפוסט של מיכאל גרוסברג בפייסבוק, וכל כך התרשמתי שהרגשתי חובה לבקש רשות להפוך את זה לפוסט אורח בבלוג.
הפוסט דן בהארי פוטר והשיטה הרציונלית. פאנפיק הארי פוטר שנכתב ע"י אליעזר יודקובסקי לפני כמה שנים, ואט אט הופך ללהיט המונים. כמות המחמאות הלא הגיונית שהספר קיבל מחייב שאקרא אותו בעצמי בקרוב.]
אני חובב מד"ב/פנטזיה, אוהב לוגיקה ומדע, ואוהב מאוווד להתפלסף. כיום הקריאה שלי יותר מגוונת אבל בזמנו, בשנת 1998/9, כשהארי פוטר ואבן החכמים עוד היה ספר חדש שרק התחיל לעשות רעש, הייתי בגיל עשרים וקצת וקראתי בעיקר סייברפאנק ואופרות חלל.
את הארי פוטר קיבלתי לקריאה מחבר חובב פנטזיה, מתוך סקרנות לראות על מה כל הרעש. בזמנו, אני זוכר שלא התרשמתי במיוחד. העלילה נראתה מוכרת מסדרות BBC של החופש הגדול (המכשפה הכי גרועה, ספציפית) וספרים של רואלד דאהל, הכתיבה לא הרשימה במיוחד, העולם לא היה הגיוני, החידות היו… נו… חידות לילדים בני 11. אני כבר לא הייתי שם.
קראתי ספר אחד, אמרתי "אה", המשכתי הלאה עם ניל סטיבנסון וברוס סטרלינג.
במשך השנים הבאות כמובן שהייתי מודע להערצה העצומה לסדרה, גם בקרב אנשים שנהיו חברים שלי אחרי שהתוודעתי לקהיליית החובבים המקומית, אבל בספרות אני לא טיפוס של סיכויים שניים. למה לנסות המשך למשהו שלא הכי אהבתי אם יש ספרים חדשים של סופרים שאני עף עליהם? אז המשכתי את חיי נטולי הפוטר, חוץ מהסרטים אותם ראיתי כשהגיעו לכבלים/לוויין (ולא ממש הבנתי מהרביעי והלאה).
ואז גיליתי את Less Wrong, או בשמו האמיתי, אליעזר יודקובסקי. תחת שם העט הזה, less wrong הקים אתר וקהילה מקוונת בנושא רציונליות, וגם פרסם כמה סיפורים פרי עטו.
אני נחשפתי אליו מתוך המלצה על סיפור בשם Three Worlds Collide, סיפור מדע בדיוני לא ארוך, מצחיק אבל גם מטריד ביותר, בנושא רלטיביזם מוסרי. הסיפור הזה, שאני ממליץ ולא ממליץ לכולם לקרוא (הוא *באמת* מטריד ועלול לגרום לכם לא להרדם בלילה מרוב מחשבות), עשה לי חשק לקרוא עוד.
התמזל מזלי ויודקובסקי התחיל בדיוק לפרסם עוד סיפור בהמשכים, והפעם פאנפיק של הארי פוטר. התחלתי לקרוא ונדלקתי. הנה מישהו שמבין מה כך כך דפוק בעולם הקוסמים הזה ומראה את כל הפגמים שרולינג יצרה בתיאור העולם. הרי אפילו בדבר פשוט כמו כמה חרמשים שווה כל אוניה היא נכשלה ויצרה יחסי המרה שכוללים מספרים ראשוניים לא נוחים לשימוש! הפאנפיק היה מצחיק ואם יש משהו שאני אוהב, זו פארודיה טובה.
אז קראתי… וקראתי… וקראתי. הפרקים הלכו והתווספו. הסיפור, שהתחיל בתור סאטירה על הארי פוטר, התחיל לסטות בצורה חדה ולקבל מאפיינים של סדרה אחרת לחלוטין: המשחק של אנדר. הטון נהיה יותר ויותר עגמומי. הארי שלו היה חרא קטן עם אופי מזעזע ושגעון גדלות. אבל המשכתי בגלל שאהבתי את הגישה של יודקובסקי לניתוח לוגי של עולם הקסם – עד שהגיע הפרק שבו איבדתי את האמון בו: הפרק בו הארי מצליח לעשות קסם שינוי צורה חלקי לחפץ.
שינוי צורה חלקי של חפצים הוא משהו בלתי אפשרי לפי החוקים של רולינג. אתה יכול לשנות חפץ שלם, אבל אתה לא יכול לשנות חלק מחפץ. הפיזיקה המודרנית אומרת שאין שום הגדרה משמעותית של ”חפץ“, ושכל חפץ עשוי מאטומים, שהם סוג של חפצים לכשעצמם. לפיכך, טוען יודקובסקי, קוסם בעל הבנה בפיזיקה אמור להיות מסוגל לשנות צורה באופן חלקי.
פוטר שלו מתאמץ… ואכן מצליח. וכאן איבדתי אמון בכל הרעיון. כי זה לא חוכמה להגיד ”רולינג טעתה“. אם אתה משחק בעולם שלה, אז החוקים שלה תקפים תמיד. ראיית העולם המדעית פשוט לא היתה אמורה לעבוד כאן.
אם אנחנו מקבלים שיש קסם, אז גם לקונספט של ”חפצים“ כן יש משמעות (כל מי שתכנת משחקי מחשב אי פעם יודע איך דבר כזה עשוי לפעול), ורציונליות *אמיתית* היא לקבל את זה, ולהבין איך זה עובד, כי בעולם המדובר, זו העובדה, עד כמה שזה לא מוצא חן בעיניו קונספטואלית.
ברגע שאיבדתי אמון בסופר, הפאנפיק עצמו הפך להרבה פחות מעניין. מה שנשאר, כשמוציאים את התכנים הרציונליים, הוא סיפור מדכא למדי, ודמויות הילדים, שהפסיכולוגיה שלהם בוססה על הילדים הבוגרים לגילם של המשחק של אנדר, היו לא נעימות לקריאה. וככל שהעלילה התקדמה גם נוספו רפרנסים לספרים הבאים, ספרים שלא קראתי. המשכתי עוד מתוך אינרציה, אני חושב שעד לאמצע הפאנפיק, ואז הפסקתי לעקוב אחרי פרקים חדשים שיצאו.
אבל משהו אחד נשאר לי מכל זה: סקרנות לגבי הספרים של רולינג. החלטתי לעשות מעשה ולנסות להמשיך עם הסדרה. לקחתי לי את אבן החכמים וחדר הסודות ובגיל מאוחר למדי (שנות השלושים המאוחרות), ואחרי הרבה מאוד ספרות פנטזיה בוגרת, התיישבתי לקרוא את הארי פוטר.
זה… לא היה הספר שזכרתי מלפני חמש עשרה שנה. גיליתי שכל מה שזכרתי בתור אלמנטים לא הגיוניים הם, בפשטות, מכוונים. העולם של הקוסמים הוא עולם-מראה עקומה, ולא רציונלי בצורה הכי מוקצנת שיש. יחסי ההמרה בין המטבעות השונים הם האינדיקטור הכי טוב לזה – לא יתכן שרולינג בחרה במספרים ראשוניים כמו 17 או 29 במקרה. זו פשוט סאטירה על מטבעות בריטים ישנים.
כמעט כל קסם וגימיק קסום היה לא-מועיל בצורה מכוונת, כמו המזכירן שמזכיר לך ששכחת משהו אבל לא מזכיר לך מה שכחת, או הסוכריות בטעמים הלא ממש צפויים. צפרדע השוקולד? אין מצב שזה לא רפרנס למערכון של מונטי פייתון על יצרן השוקולד. וכמובן שהדרך להגיע להוגוורטס היא לרוץ בשיא המהירות לתוך עמוד (ולקוות שבחרת בעמוד הנכון). וכמובן שכל בית הספר מלא בסכנות מזעזעות, במורים שלא במיוחד אכפת להם אם התלמידים יפצעו וימותו, גרמי מדרגות שעשויים להוביל אותך למותך בכל רגע, וכמובן שנצחון בספורט חשוב יותר מאיזו סכנה קיומית כזו או אחרת.
הארי פוטר לא צריך פרודיה, כי הוא בעצמו פרודיה על כל ז‘אנר הפנימיות הבריטי, על מערכת החינוך, ואלוהים יודע מה עוד. מה הטעם בלשפד את העולם הזה? באותה מידה אפשר לחפש את חוסר ההגיון בסרט ”טיסה נעימה“. משם המשכתי כמובן לספרים הבאים.
כמובן שככל שהתקדמתי בסדרה היא הפכה ליותר רצינית ובוגרת. הספרים השתפרו ומצאתי את עצמי קורא שעות בנשימה עצורה. את העלילה בגדול כבר ידעתי, אבל הפרטים, הכתיבה של רולינג, ראיית העולם ההומניסטית שלה (בניגוד לראייה הלכאורה הומניסטית אבל מאוד קשיחה ומוגבלת של יודקובסקי), הדמויות המוצלחות, הדרכים בהן העלילות נפתרו, וההומור שלה, קנו אותי לחלוטין. בסופו של דבר מתוך הקריאה של הארי פוטר והשיטה הרציונלית פיתחתי הערכה שלא היתה לי קודם דווקא לרולינג.
ויודקובסקי? אני עדיין מעריך מאוד את Three Worlds Colide, אבל כל עניין הרציונליות שלו הפך מהר מאוד לבלגאן אחד גדול של dude-bros שטופחים לעצמם על השכם, או יותר גרוע מכך (גגלו Roko‘s Basilisk).
המסר האחד שקיבלתי, בלי כוונה, מ-HPMOR הוא שרציונליות היא אחלה כלי, אבל היא רק כלי, ולא מטרה לכשעצמה. אמפתיה אנושית הרבה יותר חשובה ובסיסית, ואת זה למדתי דווקא מרולינג.
ניתוח מצוין, תודה!
האם אפשר לקבל קישור אל less wrong?
אתה מתכוון קישור לאתר? הנה: https://www.lesswrong.com/
או אולי קישור למפגשי less wrong בתל אביב? הנה: https://wiki.lesswrong.com/wiki/Less_Wrong_meetup_groups#Tel_Aviv.2C_Israel
לא ראיתי את זה ככה.
האמת שכדי להבין את רולינג, במיוחד למי שקרא כשהיה צעיר ועכשיו הוא פחות, צריך לקרוא את הספרים האחרים שלה. ובמיוחד, אחרי שאתה קורא את casual vacancy, אתה מבין שכל הכתיבה שלה היא אלגוריה חברתית (בדומה כמובן לרוב המדב והרבה מספרי הפנטזיה) על אנגליה ולונדון והצביעויות שלה.
מוצלחת יותר או פחות.
הבלאגן שקורה בעיירה שם אחרי מות בארי פארבראדר, גורם לך להבין טוב יותר את היחסים בין אוכלי המוות לקהילת הקוסמים המיינסטרימית.
אבל לא הסתכלתי על זה ככ לעומק עד עכשיו. באמת, גם כשמדובר בעולם של קסם, החוקים שרירותיים והעולם לא בהכרח הגיוני יותר או לטובתך יותר. בניגוד להסתכלות הנאיבית הילדותית – הם לא יכולים לעשות הכל כי הם קוסמים. יש להם מגבלות אחרות.
מה שיודקובסקי כתב, כנראה אני אצטרך לקרוא מתישהו, אם זה דומה במשהו לאנדר.
אבל ברור שהתרסה לשם התרסה היא תפלה, כי אם אתה פורץ במו ידיך את החוקיות של העולם, למה ששאר הרציונל שלך לא יקרוס כמו מגדל קלפים?
אתה לא שונה ממאמין שיגיד לך, "ככה זה, זה נס".
בשני המקרים מדובר בbreach של חוקי העולם, ללא הסבר שמסתדר עם החוקים, מלבד "ככה זה".
אני קורא אוהד גם של הסדרה של רולינג וגם של החלופה של יודקובסקי, ואני רואה את זה קצת שונה.
יודקובסקי בפירוש לא מנסה לייצר עולם ששובר את החוקים של רולינג כדי להסתדר עם הציפיות שלנו. ההצלחה של הארי בשינוי צורה חלקי היא חריגה: באותו פרק בדיוק, ולאורך כל הספר, הארי נאלץ שוב ושוב ללמוד שהמציאות פשוט לא מתיישרת עם הציפיות הפיזיקליות שלו. מצד אחד, הוא באמת מצליח לגלות כמה דברים על חוקי הטבע של עולם הקסם באמצעות 'השיטה המדעית', כלומר חקירה שיטתית עם תיאוריה וניסוי, אבל היתרונות שהוא משיג כך מתבררים כמוגבלים מאוד בהשוואה למיומנות בקסם.
הצד הנכון בביקורת כאן הוא שיודקובסקי מצליח אומנם מלמד את הגיבור שלו לבלוע חוקי טבע מוזרים ושרירותיים, אבל הוא עצמו לא מצליח לבלוע חוסר עקביות. הוא משתדל לבנות את העולם שלו בהתאם לחוקים ולאירועים בעולם של רולינג, אבל כשהוא לא מצליח לצאת עם משהו עקבי הוא משנה קצת את החוקים או את העובדות. אני רוצה לחשוב שהוא היה יכול להתמודד טוב יותר, אבל ייתכן שזה היה המינימום ההכרחי.
חוץ מההתנגשות בין חוקי הטבע לחוקי הקסם, שכאמור לדעתי יודקובסקי דווקא יוצא ממנה די טוב, הסיפור כולו יושב חזק על הנושא של 'התנהגות הגיונית'. אצל רולינג הקוסם הרשע יבנה תוכנית מסובכת באופן הזוי כדי לנסות להרוג מישהו, במקום לשלוח מתנקש שיארוב לו בסימטה. אצל יודקובסקי… ובכן, זה הלב של הסיפור.
בהתחלה נראה שרוב הדמויות באמת פשוט פועלות לפי קודים במקום לחשוב (מקגונגל, דמבלדור ועוד), בעוד הארי ופרופסור קווירל מקבלים דמות חדשה רציונלית עד קיפאון, וחלק מהדמויות נמצאות איפשהו באמצע. בהמשך הדברים מתבררים כמורכבים יותר. הארי מגלה בדרך הקשה שאם הוא לא מבין את הסיבה של משהו זה לא אומר שאין לו סיבה, ושלעיתים דווקא החשיבה הרציונלית-מדי שלו הופכת אותו לעיוור.
בהקשר הזה אחת הסצינות האהובות עלי היא סצינה שולית לגמרי לקראת סוף הספר (ללא ספוילר). אחד הדברים הראשונים שהארי שם לב שהם לא הגיוניים בעולם הקוסמים הוא משחק הקווידיץ': מי שתופס את הסניץ' זוכה ב150 נקודות ולמעשה שאר המשחק והשחקנים כמעט לא רלוונטי. בסצינה כמעט מנותקת לגמרי בתחילת פרק 116, אנחנו נכנסים פתאום לראש של תלמידה אלמונית בשם אנה שצופה במשחק. אנה גדלה בעולם הקוסמים, וההרהורים שבשבילה הם פשוטים נותנים לנו נקודת מבט חדשה שמוציאה את הארי די אידיוט. כמה חבל שהוא פשוט לא יודע את זה.
אני דווקא מסכים שהסיפור של רולינג נהדר והרבה מה'טעויות' שבו נמצאות שם בכוונה. אני לא בטוח מה יודקובסקי חושב על כך, אבל בשורה התחתונה גם המסר שלו הוא שמדע ורציונליזם הם כלים נהדרים, אבל רק כלים שצריך להכיר במגבלותיהם. בעיניי אלו שני עולמות הארי-פוטר ששווה להכיר במקביל.
כל הטקסט, אני חושב, בנוי על אי הבנה בסיסית של הספר.
הספר הוא לא על כמה שרולינג טיפשה ועל כמה העולם שלה גרוע. זה ספר שמסתכל בצורה שונה על אותם הדברים. הספר לא נכתב בשביל להראות כמה שהעולם של רולינג לא הגיוני, הספר נכתב בשביל א) להיות סיפור מעניין ב) להדגים איך עובדת חשיבה רציונלית דרך העולם של רולינג.
אין פה ניצחון של "מדע" (או ליתר דיוק, של המודל הפיזי המוכר לנו של העולם) על קסם. מהפרקים הראשונים ("הפכת לחתול!") ברור שהקונצנסוס המדעי לא באמת תואם את איך שהעולם עובד.
וזה בלתי נמנע, כמובן, שחלק מהשינויים שנעשים בשביל לעשות את הסיפור יותר רציונלי יראו כמו ביקורת או פארודיה, אבל זה לא, ויודקובסקי כתב על זה במיוחד פה: https://yudkowsky.tumblr.com/post/113972603400/nuclearspaceheater-yudkowskyi-also-think-its#notes https://yudkowsky.tumblr.com/post/113972603400/nuclearspaceheater-yudkowskyi-also-think-its#notes
הנקודה על חפצים באמת טובה. באמת יש דרך הגיונית להסביר למה חפץ הוא מהות בפני עצמו. אבל זה לאו דווקא סותר את מה שיודקובסקי כתב. יכול להיות, לצורך העניין, שהארי הצליח לפנות להגדרה שונה של המערכת דרך ההבנה שלו.
כלומר זאת יכולה להיות טעות, אבל זאת לא חייבת להיות טעות. וזאת הבעיה גם של יודקובסקי עצמו (לפעמים), וגם של רעיון הכתבה – חוסר יכולת לראות אפשרות שונה.
הכתבה מרגישה לי קצת כמו בן אדם שאומר "ציפיתי שהתפוח הזה יהיה ירוק, אבל הוא לא ירוק. זה אומר שהוא גרוע, ואגסים עדיפים בהרבה!". התפוח באמת לא ירוק, הוא אדום. אבל זה לא אומר שהוא גרוע, הוא פשוט שונה, שלא לדבר על העובדה שיש בעולם גם תפוחים ירוקים.
הספר באמת לא מושלם, יודקובסקי לפעמים טועה, והערכה לספר מוגזמת מאוד (ראיתי מלא אנשים שמהללים את הספר על פרטים טפלים, על דברים שקיימים במלא פאנפיקים ויודקובסקי לא המציא (אקדח!), או אפילו פרטים שכבר היו אצל רוליג). אבל יש בו הרבה מאוד דברים נפלאים, גם אם הם שונים ממה שאנשים מצפים. כל העלילה על מאלפוי, למשל, היא דוגמא מדהימה לחצי-קונפליקט אידיאולוגי ועד כמה זה קשה לשכנע אנשים שהם טועים בלי לגרום להם לחשוב שאתה נגדם. זה קטע מדהים לגמרי, שאין בשום מקום אחר. זאת הסיבה רצינליות חשובה. וזאת הסיבה צריך שתיהיה רציונליות בשביל שיהיה לב. ולכן כמובן גם הספרים של רולינג וגם של יודקובסקי חיוניים. רציונליות היא באמת רק כלי, וזה גם מה שיודקובסקי אומר (גם אם לא כל הזמן). אני אישית למדתי הרבה יותר אמפטיה מיודקובסקי מאשר מרולינג, למרות שגם ההפך בהחלט קיים.