המדף הז'אנרי: מלחמה לנצח – ג'ו הולדמן
אני מרגיש שהייתי אמור לעוף על מלחמה לנצח. הוא שייך לאחד מתתי הז'אנרים האהובים עלי: ספרי מד"ב צבאיים. הוא גם ספר מפורסם להפליא עם עדת מעריצים מושבעת. לראייה, הוא זכה במקום ה-13 ברשימת ספרי המד"ב הטובים ביותר במאה ה-20 של לוקוס.
אבל הנה הפתעה: נותרתי אדיש למלחמה לנצח. אין לי שום דבר חכם לאמר עליו.
בשביל להתסיס קצת את הביקורת נכתוב אותה בסטייל שאלות-תשובות.
מה הרעיון של הספר?
מלחמה לנצח הוא מלחמת ויאטנם בחלל. סוף פסוק נקודה.
זה לא מקרי, ג'ו הולדמן שכתב את הספר, היה חייל אמריקאי לשעבר שנלחם בויאטנמם. כשהוא חזר מהמלחמה הוא חשב על איך כל ספרי החלל הצבאיים שיש, למשל גברים בחלל של רוברט היינליין, מציגים את המלחמה באופן חיובי. הולדמן רצה לכתוב ספר שמתאר מלחמה עתידית "אמיתית" על שלל זוועותיה.
להולדמן היה מסר להעביר, והוא החליט להעביר אותו בתור ספר מד"ב.
נו, מה הבעיה עם זה?
הבעיה היא שזה הופך את מלחמה לנצח מספר מד"ב צבאי, לספר קונספט.
עכשיו, ספרי מד"ב צבאיים נעים על מנעד איכויות גדול. יש יצירות מופת כמו גברים בחלל, יש ספרים חביבים פלוס כמו Terms of Enlistment של מרקו קלוס [ביקורת] ויש גם נפילות כמו warhammer 40k [ביקורת] (שיש שחושבים שהוא יצירת מופת).
ספרי קונספט, מצד שני, הם או אחלה או בחלה. או יצירת מופת או נפילה אדירה. אין באמצע. גם מאד קשה לכתוב ספר קונספט טוב. לא רק שצריך קונספט מוצלח, צריך גם עלילה שאיכשהו תחזיק את הספר אבל לא תפריע למסר, ויכולת לכתוב אותו בצורה מדהימה.
מלחמה לנצח, כמו שכבר הבנתם, פשוט לא שם. הקונספט של מלחמת ויאטנם בחלל אולי נחמד, אבל המסר פשטני מדי ("מלחמות הן חסרות תוחלת"), והוא מועבר בעדינות של פטיש חמש טון. אין שם את החן והעומק שספר כזה צריך.
על מה העלילה?
וויליאם מנדלה הוא סטודנט לפיזיקה שמגויס בשנת 1997 למלחמה של המין האנושי נגד חייזרים.
מפה לשם, המלחמה נמשכת אלף שנה, כשאיכשהו וויליאם שורד את כולם כדי להמשיך להילחם. הוא חווה טראומות, בעיות חברותיות, טבחים מזוויעים ושלל צ'יזבטים צבאיים קטנים, מהסוג שכל ישראלי שבילה שנתיים-שלוש בצבא יכול לספר.
העלילה מעניינת?
האמת היא שמלחמה לנצח כתוב מצוין ומכיל סיפורי צבא מוצלחים. קל להבין למה הוא ספר כל כך פופולרי, וכמעט אפשר להבין למה הינליין אמר עליו שהוא "ספר המלחמה העתידית הטוב ביותר שהוא קרא אי פעם".
אז למה לא הצלחתי להנות ממנו? משתי סיבות. האחת, שמלחמת ויאטנם לא מדברת אלי. זאת לא המלחמה שלי, זאת לא ההיסטוריה עליה גדלתי, וכל הטראומות שהאמריקאיים חוו ממנה זרות לי.
הסיבה השניה היא שמהרגע שהבנתי שמדובר בספר קונספט, וזה נאמר בהקדמה לספר, איבדתי עניין בעלילה. כאילו הרגשתי שהיא שם כדי לחזק את המסר, ולא כי לסופר יש סיפור טוב לספר.
למה בכלל קראתי את הספר עכשיו?
כשהייתי לפני שנתיים בוורלדקון בהלסינקי, ביליתי את רוב הזמן בלדבר עם אנשים על ספרים. קראתי את רוב ספרי המדב"פ הקלאסיים, וכך יוצא שיש מעט מאד שיחות בהם מישהו מדבר איתי על סופר, ולא קראתי אף אחד מהדברים שלו.
היו שני יוצאי דופן. ספרים וסופרים שעלו בשיחות כל הזמן, ולא יצא לי לקרוא אותם. סדרת מלחמה לנצח (יש לספר שני המשכים), וספרים של וולטר ג'ון ויליאמס.
עוד שבוע וחצי אבקר בוורלדקון בדבלין. כבר לפני שנתיים ידעתי שאני אגיע לוורלדקון הזה, ועוד בהלסינקי נדרתי לעצמי שעד אז אקרא את מלחמה לנצח, ולפחות ספר אחד של וולטר ג'ון ויליאמס.
בקטע של עצלות רגילה, דחיתי את קריאת הספרים האלה לרגע האחרון. אבל הנה, הצלחתי! ושבוע הבא, קצת לפני הכנס, תקראו גם ביקורת על וולטר ג'ון ויליאמס.
[מלחמה לנצח – ג'ו הולדמן, 264 באנגלית, 221 עמודים בעברית, 1974]
אני זוכר את הספר בתור אחד הטובים שקראתי. בראיה לאחור (20 שנה, ומבלי לזכור את הפרטים) הוא מרגיש לי כמו הגרסה הפחות קלילה (ויותר אפלה) של מלחמת האדם הזקן של סקאלזי.
כמו כן, בתור חובב היסטוריה, תמיד הייתה לי משיכה למלחמת ויאטנם, אז יכול להיות שגם זה השפיע עלי.
לדעתי הצגת את הסיפור בצורה פשטנית למדי. כן נכון מלחמה זה חולרע וזה אחד מהמוטיבים העיקריים אבל יש שם אמירה סוציולוגית מעניינת. למשל היכולת של המין האנושי לשנות את עצמו גנטית ואז למשל לבחור שכולם יראו כך או אחרת או טרנדים הומוסקסואלים (יחסית ל 1974 זו אמירה מאד חדשנית). החיים הארוכים של מנדלה ניתקו אותו לא רק מהזמן שלו הם ניתקו אותו מהאנושות. כשאני קראתי אותו דווקא הדהד לי בראש הסרט איש הנצח (1986) שהמוטיב העיקרי שלו היה who wants to live forever בביצוע הגאוני של קווין. מעניין אם הספר הזה הווה השראה לסרט.
ואגב נכון אני אני לא חשבתי שזו יצירת מופת 4 כוכבים בגודרידס.
צודק, לגמרי התעלמתי מהמוטיבים האלה. מה שהיה חדשני – ובטח גם אמיץ ב-1974 – הפך לקלישאתי ב-2019. במקרה הזה דווקא זאת תופעה חיובית.
הקטע של הניתוק מהאנושות זאת אמירה ממש ברורה על חיילים אמריקאים שחזרו מויאטנם ולא הצליחו להתרגל מחדש לחברה האמריקאית. קשה לי להתחבר לזה. גם בישראל יש "הלן שיחרור", אבל הוא לא איזו תופעה תרבותית מרתקת יותר מ"הלם סיום התואר", ובדר"כ נעלם אחרי קצת זמן באזרחי.
וואו, עושה רושם שפספסת את כל הספר. באמת אחד הספרים המבריקים של המדב הקשה והרך ונתפשת לחלק השולי ביותר שלו. מה שעשית זה בערך כמו להגיד שאנדר הוא ספר על התבגרות בפנימיה, כן זה מניע את הסיפור, אבל לא על זה הספר.
נו, מוזמן לספק ביקורת קונטרה, בכיף.
אחד מספרי המד"ב האהובים עלי. הרושם שהותירה הקריאה הראשונה עדיין זכור לי, כנראה כי הייתי בגיל המתאים כשקראתי אותו, בערך גיל עשרים.
עד לספר הזה, לא נתקלתי בהרבה ספרים שהתייחסו בצורה כלשהי להומוסקסואליות, ליברליות ואם אני לא טועה יחס שלילי לדת בבוטות ובצורה הישירה שהספר הזה התייחס אליהם, אפילו בתחום המד"ב. למעשה כנראה שהספר הזה (יחד עם "מבחר סיפורת המדע הבידיוני") גרמו לי להפתח למדע בידיוני אחרי שנים של פסרי פנטזיה בלבד, כי הוא נותן דוגמא מצויינת של מה אפשר לעשות בסיפורי מדע בידיוני..
קריאה מאוחרת של הספר החלישה את הרושם. הרבה מהרעיונות שעולים בספר, עם כל הניסיון הליברלי, היום נראים יותר פוגעניים ממועילים. הספר עצמו עדיין כתוב טוב, אבל הרגיש לי מיושן, ולכן קשה לי לשפוט אותו במונחים של היום.
עם כמה שהמלחמה בספר מבוססת על מלחמת ויטנאם, ניתן לייחס אותה לכל מלחמה רחוקה מהבית. הכי קרוב אצלנו זה כנראה סיני. נכון שאנחנו לכאורה ,יודעים" איך האויב שלנו נראה, והרבה יותר חשופים למה שקורה במלחמה עצמה. אבל גדלנו בעידן שבו המלחמות הרבה יותר מצולמות, אז לדעתי הבעיה זה התיישנות הספר, ולא חוסר ההזדהות.
כתבת יפה.
נזכרתי הרגע שיש את פרנהיים של עגנון, שמדבר על אדם שחוזר לביתו לאחר מלחמה ומגלה שהוא לא שייך יותר. אחד הסיפורים האהובים עלי.
מצד שני, אין הרבה דברים שעגנון כתב ואני לא אוהב, אם בכלל.
לצערי (אני חושב) עגנון הוא הצד החלש שלי. כנראה טראומת מורים לספרות.
השינוי של העולם בספר הוא כפוי, בגלל קפיצות הזמן, אבל הספר הוא לחלוטין על השינויים שעובר הגיבור שלא מאפשרים לו לקבל את מה שקרה בעולם בזמן העדרו.
זה לא רק העולם שמשתנה, הגיבור עצמו משתנה והחוויות לא מאפשרות לו לחזור. כל מה שהוא עבר בזמן קצר גרם לכל שאר הדברים להראות אחרת.
תודה על ההמלצה, בערך!? (-;
יש שלוש גרסאות של הספר, כאשר הגרסא המועדפת על הסופר היא זו שיצאה בפורמט אלקטרוני ללא אילוצי עורכים. חוץ מהסוף, ספוילר: דביק, לדעתי הספר מדהים. הייתי ממסגר את העלילה בצורה רחבה יותר, אם היו ווטראנים ששרדו את מלחמת העולם הראשונה, השניה, עימותים במזרח אסיה, קצת בוסניה ואז עירק ואפגניסטן ואז חזרו הביתה לגלות שכולם פאנסקסואלים בי הרמוניים על סמים.
הפרשנות שלך הרבה יותר מוצלחת, מודהץ