המדף הז'אנרי: Trail of Lightning – רבקה רונהורס

פעם אמרה לי מוזיקאית, שפופ מזרחי הוא לא באמת מוזיקה מזרחית. הוא פשוט פופ רגיל עם קישוטים מזרחיים.

אותו הטענה יכולה להיאמר על Trail of Lightning. הוא הגיע כמועמד לפרס ההוגו 2019 בתור נציג ספרות הפנטזיה האינדיאנית. אבל בתכל'ס? הוא פנטזיה אורבנית רגילה עם קישוטים אינדיאניים.

Trail of Lightning מציית לכללי הנרטיב הפנטזיה האורבנית, בלי להחמיץ אף אחד מהם. אילו היה ספר אינדיאני "אמיתי", היה שואב נרטיבים וצורות כתיבה מהמסורות האינדיאניות. מבחינתי ספר אינדיאני פנטזיה אמיתי צריך להיות סיפור שיכול להתרחש רק ברקע שמורת אינדיאנים ותרבותם.

אם תקחו את Trail of Lightning, תשנו את גיבורת הסיפור מ"לוחמת מפלצות אינדיאנית" ל"בלונדינית לוחמת בערפדים", ותעבירו את העלילה לפרבר אמריקאי קלאסי, הוא יעבוד בלי שום בעיה.

באקלים הנוכחי של פרס ההוגו מתים על הדברים האלה, סיפורים מערביים עם קישוטים מתרבויות אחרות.

כל זה לא אומר ש-Trail of Lightning הוא ספר רע! חלילה. הוא ספר מעולה לז'אנר הפנטזיה האורבנית אליו הוא שייך. אפילו אחד הטובים שקראתי.

הבעיה היא שזה ז'אנר שאני לא מתחבר אליו באופן כללי. כך שלהמליץ על הספר בחום אני לא יכול. אבל אם אתם אוהבים פנטזיה אורבנית, יש מצב שכן כדאי שתבדקו אותו.

אלו שמות ספרי הפנטזיה האורבנית שקרא ניימן בשנים האחרונות:

– הארי דרזדן (1-5, ביקורת על 1-3).
– קייט דניאלס [1-2, ביקורת]
– הספריה הבלתי-נראית – ג’נביב קוגמן [ביקורת]
– ליבריומאנסר – ג'ים סי. היינס [ביקורת]
– Heroine Complex – שרה קון [ביקורת]
– Borderline – מישל בייקר [ביקורת]
– The Shambling Guide to New York City – מור לאפרטי [ביקורת]
– עיר של עצמות – קסנדרה קלייר [ביקורת]

לא מעט, אה?

הדעה שלי על רובם זהה: חיבבתי את היצירתיות, אבל לא עפתי על היצירה.

כמעט באף אחד מהם לא המשכתי לקרוא את שאר הסדרה. יוצאי דופן הם:
– הארי דרזדן, שם ניסיתי חמישה(!) ספרים, בגלל שכולם אמרו שזה משתפר בהמשך (זה לא).
– קייט דניאלס, כנראה הסדרה היחידה שאשכרה נהניתי ממנה, אם כי לא בעוצמה גדולה.

התבנית של הפנטזיה האורבנית מאד נוקשה: גיבור או גיבורה שהחיים התנכלו אליהם. לפעמים יש להם הומור עצמי, לפעמים מרירות עצמית. הם תמיד זאבים בודדים, עם כמה סיידקיקים טובי לב שמוכנים לסבול אותם. העלילה תמיד כוללת מפלצות ואיגודים מרושעים.

לעומת זאת, הקישוטים של הפנטזיה האורבנית יצירתיים להפליא. אטלנטה דיסטופית, סופרים קוסמים, גיבורים עם הפרעות אישיות – או במקרה של Trail of Lightning: רקע אינדיאני של שבט הנוואחו.

מגי היא אשה לוחמת צעירה משבט הנוואחו. העולם עבר איזו דיסטופיה של מים, ועכשיו חזרו המפלצות לעולם.

הסיפור מתחיל כשילדה צעירה נחטפת בידי מפלצת, ומגי נשכרת להציל אותה. תוך שלושה עמודים מגי מצליחה להציל אותה (יש!), אבל אז מגלה לדאבונה שזאת מפלצת מסוג חדש שמסמנת על רוע גדול וסכנה לעולם (אוי ואבוי!).

אל מגי מצטרף קאי: גבר אינדיאני צעיר שהוא ההפך המוחלט שלה. יפה, מקסים ומאמין במילים במקום באגרופים. פה ושם נוחת אליהם משום מקום הקיוטו – הטריקסטר המפורסם של הנוואחו – בשביל כאילו לעזור להם, אבל בתכל'ס להוסיף הרבה מסתורין ובלבול.

הקיוטו משמש בסיפור לא רק בתור טריקסטר אינדיאני, אלא גם בתור מי שיכול לספר לקוראים את המיתולוגיה הנוואחית. ויש הרבה מיתולוגיה נוואחית בסיפור!

דוגמאות? הסיפור מתרחש ב"עולם השישי". ע"פ המיתולוגיה הנוואחית, אנחנו חיים בגירסא החמישית של העולם, שהיא הגירסא הכי משעממת בלי קסם ובלי מפלצות. הסיפור מעביר אותנו גירסא אחת הלאה, ומחזיר את המפלצות.

לכל אינדיאני בסיפור יש שני כוחות קסם שמגיעים משני השבטים של ההורים שלו. גם זה רפרנס לתרבות נוואחית. אצל הנוואחים אסור לאדם להתחתן עם מישהו מהשבט שלו, הוא חייב לחפש בשבטים אחרים. כך יוצא שלכל אחד יש הורים משני שבטים שונים, מה שמתרגם בסיפור לשני כוחות קסם שונים.

אחת הבעיות בסיפור, כמו בכל ספר פנטזיה שמתבסס על מיתולוגיה, זה שאי אפשר לדעת מה מיתולוגיה אותנטית, ומה המצאה של הסופרת. אם לא נזהרים, יכולה להיווצר בלבלה שלמה לגבי מה היא תרבות נוואחית בראש.

אני מתרכז בתרבות הנוואחית ולא בסיפור עצמו והדמויות, כי לדעתי הוא הסיבה שהספר קיבל הכרה ומועמדות להוגו. האמת היא שהוא גם הדבר היחיד המקורי בספר.

שאר הדברים? גיבורה מרירה קלאסית עם טראומה, סייד קיק חמוד ומצחיק קלאסי. אל מסתורי קלאסי, ועלילה קלאסית של רשע מאיים.

נו, קלאסיקה וקלאסיקה עם רוטב נוואחי. לא סבלתי מ-Trail of Lightning וגם לא נורא נהניתי ממנו.

בחלום שלי מישהו ירים סדרת טלוויזיה בשם "פנטזיה אורבנית". כל פרק ארוך (שעה וחצי!) יהיה הספר הראשון של כל אחת מסדרות הז'אנר. כי באמת העניין שם הוא תמיד ביצירתיות בעולם החדש שיוצרת הסופרת, ולא בעלילה עצמה שסופרה כבר מליון פעמים.

Trail of Lightning יכול להיות פרק טוב של סדרה כזאת. מעבר לכך, הוא לא גרם לי להתאהב בז'אנר.

[Trail of Lightning – רבקה רונהורס, 287 עמודים, 2018]