וורלדקון 2019

שבתי מדאבלין, אחרי חמישה ימים בוורלדקון 2019. הם היו נ-ה-ד-רים!

וורלדקון, למי שלא יודע, הוא כנס המדע בדיוני והפנטזיה העולמי. הוא רץ מאז 1940. יש אנשים שלא מחמיצים אף מפגש כבר חמישים שנה, לא משנה באיזה מדינה או ייקום הוא מתקיים.

וורלדקון עוסק בספרי מדע בדיוני ופנטזיה, לא בסרטים, לא סדרות ולא בקומיקס. שלא תגיעו בטעות לאירוע הלא נכון.

אני אוהב ספרים יותר מכל דבר אחר בעולם, נדמה לי שהאתר הזה מדגים זאת היטב. וורלדקון כאילו נברא עבורי.

אחרי ההקדמה הזאת, אפשר לענות על השאלה, איך היה בוורלדקון!?

1. וורלדקון כולל שמונה אירועים שרצים בו זמנית החל מ-9-10 בבוקר ועד כמעט 2 בלילה. האירועים כוללים פאנלים, הקרנות, הצגות, הופעות, kaffeeklatsch (אירוע בו יושבים 10 אנשים עם סופר לקפה), או אירועי חתימות.

בערבים התכנים הופכים פרועים יותר:ריקודי פילקים speed friending (כמו ספיד-דייטינג, רק בלי הדייטינג), המון מסיבות וגם הרצאות על אירוטיקה ומדב"פ, בלי צחוק.

הרצאות, אגב, אין כמעט, וזה חבל. פאנלים אולי מכניסים יותר משתתפים לתוכניה (זאת המטרה), אבל הם באיי-פאר פחות מעניינים מהרצאות. בטח בתרבות האנגלוסקסית, בה אסור למשתתפים להתווכח אחד עם השני, אלא כולם חייבים להסכים על הכל.

אפשר לחוות את וורלדקון דרך הפאנלים. אפשר לחוות אותו דרך מפגשי סופרים. אפשר לחוות אותו דרך שלל המסיבות – אבל כדי לראות איך אני בחרתי לחוות את וולדרקון, נצטרך לחזור ליום הראשון בכנס, שעה 10:00 בבוקר.

2. 10:00 בבוקר, סיימתי את ההרשמה לכנס. קבוצת הוואטסאפ "ישראליים בוורלדקון 2019" שלחה אותי לקומה השלישית של הכנס לקנות כוס קפה. מצוייד בקפה התיישבתי באחד השולחנות הגדולים, ואמרתי 'שלום' למי שישב בכסא ליד.

הוא התברר כאדם נורווגי שלא מסוגל להסתכל בעיניים בזמן שיחה. דיברנו כמעט שעה, על איזה ספרים אנחנו אוהבים, או אירועי מדב"פ בנורווגיה. הוא סיפר על ז'אנר ספרותי חדש שגילה לא מזמן: LitRPG, והוסיף "יש על זה פאנל עכשיו! רוצה לבוא?" באתי.

3. הפאנל היה על הז'אנרים: LitRPG, GameLit ו-Isekai.

אלו ז'אנרים שקמו רק בשנים האחרונות, ורוב האנשים בעולם טרם שמעו עליהם.

GameLit ו-LitRPG הם ז'אנרים של סיפורים שמתרחשים בתוך משחק מחשב או משחק תפקידים. לא ברור באמת מה ההבדל בין השניים, גם הפאנל עצמו לא ידע, אז כרגע נתייחס אליהם בתור שמות נרדפים.

Isekai זה אותו הדבר, רק ביפנית. מנחת הפאנל טענה שזה ז'אנר שכבר הפך למיינסטרים ביפן, בניגוד לאחיו המערביים שבקושי מקבלים הכרה.

רעיון הז'אנר עלול להישמע מוזר בהתחלה, אבל יש כמה דוגמאות פופולריות אליו. למשל: שחקן מספר אחת [ביקורת], הוא LitRPG קלאסי: העלילה היא על איך הגיבור מתחרה במשחק מחשב.

לסדרה Community גם יש פרקי LitRPG פרופר: נגיד, פרק משחקי התפקידים, או הפרק בו כל הדמויות נכנסות למשחק מחשב.

שלושת היצירות שהזכרתי הן מהאהובות עלי בשנים האחרונות, כך שיש מצב שאני חובב LitRPG ואפילו לא ידעתי זאת. הספר שהפאנל הכי המליץ עליו הוא The Crafting of Chess. סקופ: הספקתי לקרוא אותו במהלך הכנס, ובקרוב יהיה עליו מפגש מועדון קריאה.

4. עדיין ביום הראשון, שעת אחה"צ מאוחרת. מפגש עם ישראליים הוביל אותי לפאנל על HopePunk. עוד ז'אנר שלא הכרתי!

HopePunk הומצא רק ב-2017, בתור קונטרה לספרות ה-Grimdark ששולטת בעולם כבר יותר מעשור. אם Grimdark מתארת עולם עתידני מדוכא ואפל, HopePunk אמורה לתאר עולם עתידני שמח ופנקיסטי.

הפאנל עצמו היה לא משהו. די ברור שהמשתתפות עצמן לא הסכימו על מה זה HopePunk, אבל במקום לייצר איזה דיון עירני בנושא, פשוט כל אחת אמרה את דעתה והשאירה את הקהל מבולבל בטירוף.

נקודת אור: ג'ו וולטון השתתפה בפאנל [ביקורת על Among Others]. היא גם מצחיקה, גם מבריקה וגם עם מבטא בריטי כבד. וולטון הציגה עצמה בתור: "אחת שקוראת הרבה", והקהל התפוצץ מצחוק. למי שלא יודע, וולטון מפרסמת פוסט חודשי של רשימת קריאה שלה. היא כוללת 30-40 ספרים בחודש.

הצעה שלי לאירוע חי "ג'ו וולטון קוראת ספר בזמן שהקהל מסתכל בה" נדחתה.

5. זה היה וורלדקון שלי: מעט מאד תיכנונים, הרבה מאד אנשים. 90% מהזמן דיברתי עם כל מי שלידי. בשאר הזמן הלכתי לאירועים שנקלעתי אליהם במקרה.

לנשף המסיכות, נגיד, הלכתי רק כי מישהו הביא לי כרטיס כמה דקות קודם. להרצאה על אן מק'קפרי הגעתי כי דיברתי שעה ארוכה עם אחת המשתתפות שם.

6. המשתתפת שדיברתי איתה היא אווה אלסיגה, מחברת אופרת חלל שקיבלה הרבה שבחים. ישבנו שעה ודיברנו על הא ודא, והיא הייתה מאד (מאד) נחמדה.

היא לא היחידה: דיברתי עם סופרת אוסטרלית, סופר בריטי ועוד המון אנשים שפירסמו ספרים וסיפורים קצרים.

וורלדקון הוא כנס בו ג'ורג' מרטין מסתובב חופשי באולמות ולוחץ לכולם את הידיים, ג'ון סקאלזי אורח רגיל, ופונדה לי, אלילת הבלוג החדשה [ביקורת על Jade City], מבלה שעה בלובי הכנס, ומדברת עם כל מי שרק רוצה להחמיא לספרים שלה.

7. בערבים יש בוולדקון מסיבות. אם כי קצת מצחיק שאותה המילה מתארת את מסיבות וורלדקון ואת המסיבות של תל אביב או ברלין.

זה עובד בוורלדקון ככה: כל מקום שרוצה לארח את וורלדקון בעתיד, צריך לארגן שורת מסיבות בה הוא כאילו "משחד" את המצביעים. הם מביאים אוכל ושתייה מהמקום שמועמד לאירוח, וכאילו מראים את התרבות למי שלא מכיר.

אז קיבלנו וויסקי סקוטי, גבינות צרפתיות (יאמי!), דברים מסין וניו זילנד. היה טעים.

המסיבות מתרחשות בחדרים קטנים, ממש מזכיר מסיבת בית. הגיל הממוצע הוא 50 ככה, אז אל תצפו למשהו פרוע. זה בעיקר כולם הולכים ומדברים עם כולם, וזה תענוג ענק וגדול.

נשארתי יומיים רצוף עד שבעטו אותנו החוצה ממרכז הכנסים.

8. היו בוורדלקון כמעט שבעים ישראליים רשמיים, ועוד כמה ישראליים לא רשמיים כמוני (נכנסתי לסטטיסטיקה כגרמני). זה הופך אותנו לאחת הקהילות לא-דוברות האנגלית הכי גדולה [עדכון: תיקנו אותי שלא, פשוט ישראליים בלטו לי לעין], אם לא הגדולה ביותר. שזה פשוט מדהים בהתייחס לגודל המדינה.

ב-2027, אגב, יש מחשבה אולי שישראל תגיש מועמדות. הלוואי, אבל זאת תוכנית עדיין בלי שלד.

9. עתיד: וורלדקון הבא יהיה בניו זינלנד וזה רחוק מדי. שנה אחרי זה הוא יגיע לוושינגטון, ולא בטוח אם אצליח להגיע עד ארה"ב. ב-2022 והלאה טרם ידוע.

אבל במקום לחכות כמה שנים לכנס דומה, אנסה אולי למצוא תחליף הוגן באירופה. אולי את EasterCon הבריטי, שאמור להיות כמו וורלדקון, רק יותר קטן. אולי את ReunionCon בהולנד בקיץ הבא.

את וורלדקון סיימתי מלא המלצות קריאה, עשיר בחוויות, נלהב מעולם המדב"פ, ומלא מוטיבציה לקרוא – ואולי גם סוף סוף ליצור בעתיד הקרוב.

אם אתם אוהבים ספרי מדב"פ, אם הפינה האהובה עליכם בבלוג היא המדף הז'אנרי, ואם אתם אוהבים גיקים שחיים בתוך ספר, תשקלו להשתתף בוורלדקון, EuroCon או אחד מאירועי הספרים הגיקיים האחרים. זאת חוויה קסומה.