יומיות 28.08.2018: איך בונים פרוייקט מפות בקוד פתוח?
ביקרתי אמש שוב ב-VR Project בוורשה. 59 שקל לשעה. הגיע הזמן לביקורות בזק על המשחקים!
רוב משחקי VR משוחקים בעמידה, ובכמעט כל המשחקים שניסיתי קיימת בעיה: הם לא מכריחים אותכם לזוז. כשעומדים כמו לולב במסדר צבאי במשך חצי שעה, מתחילים להיתפס השרירים.
היה יוצא דופן אחד, Beat Saber. ללא ספר משחק ה-VR הטוב ביותר ששיחקתי בו ואחד המפורסמים בז'אנר. Beat Saber מקפיץ, מכופף וגורם לכם לזוז לצדדים ולדופק לעלות.
משחק מדהים, תראו את זה:
המשחק הכי גרוע? Project Cars 2. מירוצי מכוניות כשאתם בכסא הנהג פשוט פחות יפים מאשר ממבט ציפור. זאת דרך נהדרת לקבל סחרחורות.
משחקי VR עכשוויים משתמשים בארבעה אלמנטים.
האחד הוא להכניס אתכם ל"עולם אחר". כל המשחקים, ללא יוצא מהכלל, לא משתמשים בזה מספיק. איפה המשחק שיזרוק אותי לארץ הפלאות? שיראה הרים בגובה כוכבים וכוכבים ממבט שמיימי?
האלמנט השני? לזרוק עליכם המון דברים לפנים. מפלצות, חפצים ומה לא. מדובר בטריק המציאות המדומה הכי פשוט, וכל המשחקים משתמשים בו. הרבה. יותר. מדי.
אלמנט שלישי הוא דמויות ענק. זה יופי של דבר. תענוג להילחם במפלצת בגודל גורד שחקים ב-Serious Sam.
האלמנט האחרון הוא לנסות לגרום לכם לזוז, הבדל ענק ממשחקים קלאסיים. זה עניין קצת מסוכן בחדר קטן בו אתם לא רואים את הקירות. המשחק מזהיר אתכם כשאתם מתקרבים לקיר, אבל יש מצב שמתוך התלהבות לא תשימו לב לאזהרה בזמן. כאמור, רק Saber Beat ניצל את זה כראוי, וגם שם עוד לא מדובר בספורט פרופר כמו שהייתי רוצה.
אז לא, אני לא רץ עם פעמון ברחבי העיר וצורח ש"משחקי VR הם הדבר הכי טוב בעולם". החומרה לא שם, והמשחקים בטח עוד לא שם.
אני כן רץ וצורח שהפוטנציאל שם. תבלו חצי שעה עם קסדת מציאות מדומה ותראו אותו בעצמכם. ופוטנציאל הוא דבר מרגש, כי הוא מבטיח טוב בעתיד.
2. אוסף ציורי מדב"פ למכירה. בוורלדקון התגלה לי עולם עשיר של אספני אמנות מדע בדיוני ופנטזיה.
3. פוסט סיכום וורלדקון היה אישי, בלי התייחסות למאורעות החשובים בכנס, פרס הוגו ופרס קמפבל.
פרס קמפבל מוענק ליוצרים חדשים, ונקרא על שם ג'ון קמפבל, מי שהיה עורך מדב"פ אגדי שקידם הרבה כותבים מתחילים. הזוכה השנה, ג'נט אינג', פרצה לנאום כמו גולדה מאיר שהעירו אותה הרגע לספר לה על מלחמת יום כיפור. מלאת זעם, זה מה שיצא לה:
בקצרה: היא טוענת שג'ון קמפבל היה פשיסט, בקטע של גזען והטייה נגד נשים. הוא נתן לז'אנר טון של גברים, לבנים, אימפריאליסטיים שממשיך עד היום. אפשר לקרוא קצת על קמפבל פה.
אישית, אני לא מכיר את ג'ון קמפבל מעבר לפועלו הספרותי, ולא מתכוון להתחיל לשקוע בחקר האישיות שלו. מהמעט שקראתי עושה רושם שלא ברור אם הוא היה גזען, מטורלל או טרול. בעקבות הנאום, אגב, שם הפרס הוחלף עכשיו ל-Astounding Award, על שם המגזין שקמפבל ערך. זה סבבה לגמרי.
א-בל: תגידו, כל הזעם הזה במקום? במקום לשקוע באדם שנפטר לפני 50 שנה, בואו נסתכל ב-2019.
29 מועמדות לפרסי ההוגו בקטגוריות הסיפורת הן נשים. כל ששת המועמדות לפרס קמפבל הן נשים, מתוכן חמש נשים לא לבנות. אז הטון שהוא הכתיב נמשך עד היום? יש הרבה מה לחגוג בז'אנר, ויש מספיק מה להתעצבן עליו בעולם. לא רואה טעם להתחיל להעלות באוב דיונים מלפני שבעים שנה.
מי שכתבו על זה יותר טוב ויותר ברגישות ממני הם נועה מנהיים, בסיכום וולדקון הכי טוב שנכתב בעברית, ואהוד מימון.
4. נמשיך בפרס ההוגו. רשימת כל הזוכים פה.
בפרס הרומן זכה The Calculating Stars [ביקורת], שכזכור לא אהבתי.
הפייבוריט שלי, חוט של כסף [ביקורת] הגיע למקום השני. במקור הימרתי עליו בתור זוכה, אבל ברגע שהגעתי לוורלדקון וראיתי את האהבה שמורעפת על The Calculating Stars ועל מרי רובינט קובל המקסימה, הבנתי שאין לו סיכוי.
בפרס הרטרו הוגו לשנת 1944 זכה Conjure Wife של פריץ האבר.
אם אנחנו כבר בשוונג של פרסים, אז גם פרס אייזנר לקומיקס הוענק. קבלו לכם רשימת המלצות קריאה לפנים.
5. אם אתם מפתחים, אתם מכירים את Github. אם אתם לא, מספיק לאמר שגיטהאב היא הפלטפורמה העיקרית למפתחים. גיטהאב היא מונופול בתחום. בראיונות עבודה רוצים לראות את פורטפוליו הגיטהאב שלכם.
לפני שלושה שבועות הודיעה מיקרוסופט, שרכשה את גיטהאב ב-2018, שהיא מתחילה לחסום משתמשים ממקומות כמו סוריה, חצי האי קרים או קובה. מקומות שיש סנקציות מסחר אמריקאיות עליהם. זה לא נובע משרירות לב, אלא מחוקי המסחר האמריקאים.
מיותר לציין שהנזק למפתחים, בעיקר מפתחים רוסיים בקרים שפרנסתם תלוייה בפלטפורמה, עצום.
אני לא כותב זאת כדי לנזוף במיקרוסופט. חוקית הפעולה נשמעת הגיונית. אני כן כותב כדי להדגיש, שוב, כמה מסוכן לפתח יחסי תלות אינטרנטיים. נדמה לכם שאתם נמצאים ביחסים עם יישות אינטרנטית, אבל אתם בעצם ביחסים עם יישות חוקית במדינה זרה ורחוקה.
אין דבר כזה "ענן", זה כולה מחשב של מישהו אחר. ואין דבר כזה "חברה אינטרנטית", זאת תמיד חברה שרשומה באיזור שיפוט כלשהו.
6. מאז שהשתפכתי לפני חודש על OpenStreetMaps (להלן, OSM), הספקתי להשתמש בו באירלנד ולהתאכזב.
את הדרכים והשבילים הוא הכיר מצוין. אבל לגבי שמות המקומות? הוא הפגין זכרון סלקטיבי, ממש כאילו הוא פוליטיקאי בחקירה משטרתית. זה, רבותי, מוזר. בייחוד לאור זה שהפרוייקט מנוהל מאנגליה ווויילס.
איך יכול להיות שאפקליקציה מכירה את כל השבילים הצדדים, אבל לוקה בחסר בשמות מקומות? הסיפור הבא שופך על זה אור.
מפה היא שילוב של הרבה שכבות מורכבות אחת על השניה. שכבה אחת היא מפת שטח ושבילים. שכבה שניה, שמונחת על השכבה הראשונה, היא שמות מקומות.
למדינות מודרנית יש מאגר מידע שלם שכולל את שתי השכבות, אבל לא תמיד קל להשיג אותו. לפעמים הבעיות בטחוניות, לפעמים הבעיות ביוקרטיות. גם אם הצלחתם להשיג את המידע, זה לא אומר שמותר לכם משפטית להשתמש בו.
מדינות שהמידע שלהן שולב ב-OSM היו בדר"כ פרוייקט של מתנדבים נלהבים, שנלחמו במערכת הביוקרטית עד שהשיגו את כל האישורים.
שבילים לעומת זאת, זה משהו ש"יותר קל" ליצור לבד בעזרת צילומי אוויר. בפרוייקט כמו OSM, שמרבית המתנדבים בו טכנולוגיים, ובעלי האינטרסים בהצלחת הפרוייקט הם טכנולוגים, הולכים טבעית למיפוי בעזרת צילומי אוויר.
למי יש אינטרס ש-OSM יצליח? פייסבוק למשל. ולו בגלל שזאת דרך קלה יחסית להילחם בהגמוניה הגוגלית בשוק המפות. כך יצא שפייסבוק יצרה את פרוייקט Map with AI, למיפוי מדינות אסיאתיות.
הרעיון של להשתמש בבינה מלאכותית בשביל למפות הוא יפה אך רחוק משלמות.
קשה להבדיל בין דרך פומבית לדרך פרטית. קשה להבדיל בין דרך עונתית, או זמנית לבין דרך קבועה. החוויה של מפה שמובילה אותך לסבך שיחים קוצני ביער, היא אחת שעלולה לגרום למשתמש לעזוב אפליקציה לנצח. ואני אומר את מנסיון של אדם שבילה שבוע שרוט לגמרי שנה שעברה בגלל מיפוי שגוי של גוגל.
פייסבוק השתמשו בבינה מלאכותית בשלב הראשון, ועל זה הוסיפו שלל עובדים אנושיים ש"תיקנו" את המידע. הם בילו חודשים של מחקר על תאילנד, הטיסו לשם צוות שנפגש עם יוצרי מפות מקומיים, ועבדו בקרוב עם קהילת OSM. המטרה היא למפות מקומות נוספים, כמו מלזיה למשל.
אם נתעלם מהחשדנות של קהילת OSM – ובצדק – המוניטין של פייסבוק מכריח לבדוק טוב טוב מה מסתתר בתוך הסוסים שהם מביאים כמתנה – יש פה מהפיכה קטנה. לא עוד מאות מתנדבים שממפים באיטיות. אפשר להאיץ את התהליך עם בינה מלאכותית וכמות קטנה של מתנדבים.
7. ביקורת על ספר המדע בדיוני פלסטין 100+. תריסר סופרים פלסטינים כותבים סיפורים שמתרחשים בלבנט, שנת 2048. זאת כנראה אנתולוגיית המד"ב הפלסטינית הראשונה.
מתי מזמינים אותם לאייקון?
8. מדענים יצרו עדשה שעושה זום כשאתם ממצמצים פעמיים. כבר אמרתי שאנחנו חיים בעולם מדע בדיוני?
מפות גוגל לא יודעות על קיומן של המדרגות שמחברות את רחוב ביאליק עם הרחוב שמתחתיו (ההצטלבות של צבי ברוק עם זלמן שניאור. כלומר אולי הוא יודע, לא ברור, בכל אופן הוא לעולם לא הציע אותן כמסלול, גם אם בוודאות זהו המסלול הקצר ביותר
*פלסטין
תודה, תוקן.
לגבי גיטהאב: חוקי מסחר או לא, עדיין מייקרוסופט מצליחים להיות הנבל הסדרתי. לא האמנתי במייקרוסופט הישנה, ואני לא מאמין במייקרוסופט החדשה. כמו כל אדם עם זכרון טוב שמשתמש בקוד פתוח הרמתי גבה כשמייקרוסופט קנו את גיטהאב, אבל מי היה מאמין שהחששות יתממשו כל כך מהר.
לא היה לי כוח שוב לתקוף את מיקרוסופט, זה מעייף. אבל זאת התגובה שלהם מהלינק המצורף:
"US sanctions apply to its online hosting service, GitHub.com, but its paid-for on-premise software — aimed at enterprise users — may be an option for users in those circumstances. "
במילים אחרות: תשלמו כסף ואז לא חייבים לחסום אתכם. ממש פרוטקשן.
זה טרנד נהדר, לתקוף אנשים שחיו פעם לפי סטנדרטים שצצו היום.
בתור יהודים, זה מצויין, כי זה משאיר לנו בערך 4 סופרים שלא היו אנטישמים, אותם נשאר לנו לקרוא. ז'ול ורן לא היה אנטישמי? בואו נפסיק לקרוא אותו.
מילא שלא מפרידים אומנות מאמן, גם זה טמטום,
אבל להחיל סטנדרט שלא היה קיים אז על מישהו בעבר, זה טמטום מוחלט.
היו אלפי סופרות מדב"פ שהתדפקו על דלתו של קמפבל ונשלחו לעשות כלים במקום?
התשובה ברורה. המעטות שכן כתבו, עשו את זה תחת שם עט אני מניח. אבל זה בגלל החברה, ושיקולים מסחריים, לא אישית בגלל קמפבל. פאקינג רולינג עוד התחילה ככה.
עוד בעניינים אנכרוניסטיים: המפתח הפלסטינאי המהולל הוא obsolete, כי רוב הבתים נהרסו.
אני לא רואה אשכנזים, מזרחים, רוסים או פרסים מנופפים במפתח לבית שלהם בגולה. ואוהו, כמה בתים נגנבו. ולא רק.
לא מחילים על קמפבל כללים של פעם, מנסים לבדוק אותו ע"פ הכללים של פעם ולבדוק אם הוא היה נחשב אז "פשיסט", ופשוט התעלמו מזה.
נדמה לי שאתה ואני לא יודעים את התשובה לכך. אני פשוט חושב שלא יוצא שום דבר טוב מללכת ולחפור לכלוך על אנשים שנפטרו לפני 50 שנה.
לא הבנתי את הפיסקה האחרונה שלך..
הוא לא היה פשיסט, (המילה עצמה שינתה משמעות, נעזוב את זה) כי די ברור שלא התדפקו על דלתות משרדו עשרות שחורים ונשים והוא דחה אותם; די ברור שהוא לא כינס ועדה סודית א-לה זקני ציון ודרש מכל כותביו להכניס רק דמויות לבנות וגבריות.
סביר שהוא בחר סיפורים בעלי פוטנציאל כלכלי אומנותי – לקהל שהיה ברובו בני 7 ורצה אקשן, מתח ויריות. ולא בנות, כי זה פיכסה.
בטח שהקהל לא רצה דיוורסיטי, כשבקושי היה מותר לשחורים לשבת באותו מקום באוטובוס.
לצפות ממנו לתקינות פוליטית למהדרין כמו שמצופה היום, זה בדיוק להחיל כללים מההווה על העבר. שזה קונספט מדב לא רע בכלל כשלעצמו.
אני סך הכל אומר שרעיון המפתח (שמצוייר על כריכת האנתולוגיה הפלסטינית) אנכרוניסטי. אני לא נגד סמלים, אבל אני כן נגד אתוס שמשאיר אנשים תקועים בעבר, 3 דורות קדימה.
כן שמחתי לקרוא שהאנתולוגיה מדברת גם על זה, כמו גם לא מעט סיפורים מעניינים פוטנציאלית, גם אם ההקדמה סובייקטיבית להחריד.
תשמע, אני לא מבין על מה אתה מבסס את דבריך, ואיך אתה חושב שהם יותר מבוססים מטענת הצד השני, שהוא כן היה פשיסט?
למטרת הויכוח אקח את הצד השני. יש עדויות שהוא *כן* דחה נשים ושחורים, בגלל מינן וצבע עורם. כמה? לא יודע. והאם זה משנה? אם אני עושה את זה עשרות פעמים אני פשיסט, אבל אם אני עושה את זה 5 פעמים, אז זה סבבה?
אתה חושב שזה מסיבות מסחריות? אולי. אבל הוא דרש מיהודים לשנות את שמם מסיבות מסחריות, אז למה לא היה יכול לדרוש דברים דומים מנשים ולא-לבנים?
לדעתי? אדם זאת תמונה מורכבת, ומלבד מקרים קיצוניים, אי אפשר לעשות משפט בפרספקטיבה של 50 שנה ולהחליט אם מישהו היה גזען, מיזוגניסט, בעל אינטרס מסחרי או סתם טרול. אז אני לא מקבל את פסק הדין שלך יותר מאשר את פסק הדין של הצד השני.
אם אקבל עדויות שהוא דחה שחורים ונשים, ולא ביקש מהם לשנות את שמם (כמו שטענתי), אחזור בי מכל מה שאמרתי.
אשמח לקרוא עדויות לדבר כזה.
כמובן שכן יש את אפקט המידתיות כמו שאמרת, אם מדובר על עשרות פעמים זה דפוס, אם זה 4 פעמים אז אולי זה מקרי (או חומר גרוע)
ביססתי את דבריי בדיוק על הפסקה האחרונה שלך, לא ניתן לשפוט בכלים של היום משהו שקרה פעם, כי לך תדע, ומוטלת על אדם חזקת החפות ולא חזקת האשמה. וגם לצד השני יש אג'נדה, לא לשכוח. שהיא בצד הקיצוני שלה בעד ליצור עולם חדש ולשרוף הכל ולא משנה מי יפגע. לכן אני תמיד סקפטי כשמישהו מואשם בפאשיזם, בטח 60 שנה אחרי שפעל.
אבל אם יש עדויות, זה בהחלט מעניין ומשהו אחר
לא מצאתי הרבה, אבל כן מצאתי כזה דבר –
On February 10, 1967, Campbell rejected Samuel R. Delany's Nova a month before it was ultimately published, with a note and phone call to Delany's agent explaining that he did not feel his readership "would be able to relate to a black main character".
בהחלט מטורף, אבל עדיין נופל לדעתי בקטגוריית ה"לא נפגע בפוטנציאל הכלכלי".
גם אם לפי מוח של אדם הוזה, לאותו אדם הזכות לנהל את העסק כראות עיניו ההוזות.
הקהל בכלל, לא ממש היה ליברלי, או מתון באותה תקופה (ילדים בני 9)
ומבחינת מידתיות, הוא היה גזען פרופר, בכל קנה מידה. אבל אני עדיין לא משוכנע בכמה מקרים זה זלג לעבודה המקצועית שלו.
יחד עם זאת, יש להודות שאסימוב אמר שהוא לא כותב לו סיפורי חייזרים (או בכלל), בגלל שהדעות שלו ירחיקו לכת עד כדי כך, ולא יאפשרו חופש אומנותי.
דווקא הסיפור הזה נשמע כמו דחה כי הוא חשב שהקהל גזעני, לא שהוא גזעני בעצמו, לא?
בנושא משחקי מציאות מדומה:
https://youtu.be/fvu5FxKuqdQ
כזה אני רוצה!
עשית לי חשק לבדוק את אולמות ה-VR של אמסטרדם.
זה נראה לי יכול להיות אחלה דייט עם הבנזוג
אשמח לשמוע איך היה!
עושה רושם שאמסטרדם היא מרכז של VR, אגב.
הלכנו לאחד המקומות באמסטרדם, מסתבר בדיעבד שהוא היקר מכולם.
79 יורו לשעה.
https://vrgamehouse.nl/en/
לפי ההסבר של המדריכים, הציוד שם הוא הכי חדיש בשוק. הם סיפקו שלל רב של שמות דגמים שכבר שכחתי מהם 🙂
בחצי שעה הראשונה, שיחקנו במשחקי עמידה.
* בהתחלה היה משחק אורינטציה מגניב שאנחנו עפים בין בניינים בניו-יורק וצריכים לכבות שריפות בכל מיני גגות.
המשחק התחיל כשעולים במעלית, יוצאים, הולכים על קרש (המפעילה באמת הביאה קרש על הרצפה בעובי של כמה סנטימרים), ואז צריכים לקפוץ למטה.
החוויה של ללכת על הקרש באמת הוסיפה לריאליסטיות של העניין.
הבנזוג שלי ממש פחד לקפוץ 🙂
* המשחק האהוב עלי היה משחק מרובה משתתפים של חץ וקשת – היינו צריכים להגן על טירה כלשהי מאורקים ודרקונים. המשחק היה פשוט נהדר.
* משחק נוסף היה משחק יריות כלשהו שלא אהבנו כי הוא היה אינטנסיבי מידי. עטו עלינו שלל רב של יצורים מכל מקום ובכל צורה (עכבישים/ זומבים/שדים מעופפים וכו') והיינו צריכים לירות בכולם ולהתחמק מהמהלומות/יריות שלהם.
זה היה יותר מידי מעיק אז עברנו הלאה.
* ניסינו את חווית Google Earth VR שזה לא באמת משחק אלא פשוטו כמשמעו, אפשר לטייל בכל מיני מקומות בעולם ולהיכנס עד לרמת Google street view וממש ללכת בתוך הרחובות.
זה היה נחמד, אך לא מאוד מרגש.
* אחר כך עברנו לעשות סקי, וזה היה ממש כיף.
צריך לעמוד על הגב לקיר, כי אחרי עם כל התזוזות אפשר לאבד שיווי משקל וליפול. היינו צריכים להתחמק ממהמורות בשביל, מסלעים נופלים, מצבאים שרצים ועוד. זה היה ממש כיף.
בסוף, עברנו למסלול מירוצים – ממש מכונית עם הגה, הילוכים, דוושות גז/בלם/קלאץ.
אני מ-מ-ש לא אהבתי את זה והפסקתי באמצע. זה עשה לי בחילה.
הבנזוג לעומתי ממש נהנה והשתדל בכל הקפה לשפר את זמן ההקפה שלו.
מתישהו כשנרצה לעשות זאת שוב, ניסע קצת רחוק יותר ונלך למקום הזה
https://www.vrarcade.nl/?change=1
שנראה יותר מושקע ואפילו יותר זול.
התבלבלתי למעלה.
הביקור עלה 79 יורו לשעה לשני אנשים – לא לבן אדם אחד
לשני אנשים זה יותר הגיוני.
שיחקתי בחלק מהמשחקים האלה. בזה של החץ וקשת הייתי גרוע ברמות היסטריות.
איך החוויה בגדול? אתה בעד הטכנולוגיה? נגד? אדישה?
אני רוצה למצוא מקום שמציע גם הליכון רב-כיווני. זה נראה לי שוס אדיר.