המדף הז'אנרי: Bane and Shadow – ג’ון סקוברון (Empire of Storms, ספר שני)

יש אנשים שיופיים יתעצם ככל שתסתכלו בהם יותר. אבל יש אנשים שעם הזמן מתברר שיופיים הראשוני היה אשליה. שברגע הראשון זרחו נקודות החוזקה שלהם, אך ככל שהתמשך המבט החלקים הפחות נאים החלו לבלוט לעין.

אותו הדבר אצל סופרים. ג'ורג' מרטין או ג'יי קיי רולינג, יכולים לכתוב מליון ספרים באותו הסגנון, והאהבה אליהם רק תגדל. לעומת זאת, ג’ון סקוברון מתגלה, בספרו השני, כסופר שחייב להשתנות על מנת להסתיר את נקודות החולשה שלו.

ב-2017 היה הספר Hope and Red של ג'ון סקוברון [ביקורת] משב רוח מרענן בז'אנר הפנטזיה. תיארתי אותו אז במילים הבאות.

"ספר פנטזיה מצוין ברוח של טרילוגיית קוטל המלכים של פטריק רות’פוס, וסדרת Gentleman Bastards (שקריו של לוק לאמורה) של סקוט לינץ’"

עברה יותר משנה עד שקראתי את המשך הספר, Bane and Shadow. הביקורת עליו יכולה בתיאוריה להיות מאד קצרה: Bane and Shadow סובל בדיוק מאותם נקודות חוזק וחולשה של Hope and Red.

אבל בספר השני נקודות החוזקה כבר פחות מפתיעות, והפוקוס עליהן יורד. בלי אלמנט ההפתעה מתחיל לבלוט שג'ון סקוברון הוא סופר טוב, אבל לא טוב מאד.

כך יוצא ש-Bane and Shadow הוא ספר חביב. כמו קודמו, הוא מודרני מבחינה מגדרית וסוציאלית, בלי להיות קלישאתי או מטיפני. מצד שני, העלילה שלו בינונית ביותר, ואף דמות בו לא קאנונית או נכנסה עמוק לליבי.

אפשר גם לאמר שזה ספר שני טיפוסי של טרילוגיה: לא נהנה מרוח המקוריות של הספר הראשון; לא נהנה מהפאתוס שיהיה בספר השלישי.

מומלץ? אם קראתם ואהבתם את Hope and Red אז וודאי שכן. רק כדאי שתדעו למה לצפות.

עלילה: ממשיכה את הספר הראשון.

כן, באמת. הרי אם לא קראתם את הספר הראשון לא יעזור לכם הסבר העלילה (ואפילו יהרוס, כי זה ספויילר). אם כן קראתם? מספיק שתדעו שזה מקדם את הסיפור שהתחיל שם בצורה מאד ישירה. די ברור שהמטרה העיקרית של הספר היא להכין את הקרקע לקראת ספר אפי שלישי.

היסטורית יש הרבה טענות נגד חלקים שניים של טרילוגיה. הם כאילו תמיד תקועים באמצע. במהלך השנים נמצא פתרון זול לחלק שני מרתק: לעשות אותו אפל בצורה היסטרית. משהו שמביא את הגיבורים לנקודה הכי נמוכה בעולם, ולא ברור איך אפשר לצאת ממנה בספר השלישי. האביר האפל עשה את זה מושלם.

אבל Bane and Shadow בחר בפתרון הקלאסי, של פשוט להמשיך לספר את הסיפור ישירות, לא משנה כמה החלק האמצעי יבש.

אני שייך למחנה שחושב שאפשר לעשות גם את זה יפה – רק צריך לעשות את זה בנינוחות. להתעכב על ארוחות בוקר משעממות של הגיבורים, להראות את ההווי ביניהם. לתת לסיפור את החשיבות שיש להפסקת קפה של חברים באמצע יום טיול מפרך. זה יכול להיות חלק שני חמים ומלטף, שיוצר קירבה לדמויות ולעולם.

Bane and Shadow לא עשה את זה. הקצב שלו מאד דומה לקצב של הספר הראשון, וזה פשוט לא מתאים לסיפור של חלק שני.

מה Bane and Shadow כן עושה טוב? את כל מה שסקוברון טוב בו באופן טבעי כנראה: לטוות ולספר סיפורים קטנים. סקוברון הוא מהסופרים המעצבנים האלה עם היכולת של להמציא ולספר מליון עלילות קטנות. אני אומר מעצבנים כי זה ממלא אותי קנאה כשאני רואה אנשים בכזאת נונשלנטיות משהו שלי נראה בלתי אפשרי.

בסופו של יום, כמו ש-Band and Shadow הכנה לספר שיסיים את הטרילוגיה, ככה הביקורת הזאת היא הכנה לביקורת הבאה.

רק אחרי הספר הבא נדע אם זה טרילוגיה ששווה להמליץ עליה הלאה לאחרים, או סדרת ספרים שהיה בה במקרה ספר אחד טוב, אבל השאר בינוניים.

[Bane and Shadow – ג’ון סקוברון, 416 עמודים, 2017]