המדף הז'אנרי: Lent – ג'ו וולטון

[פוסט אורח מאת ארז רונן, שתמיד מוזמן לקבל במה פתוחה בבלוג]

בשנת 1497 התאספו אנשי פירנצה בכיכר המרכזית של העיר כדי להעלות באש חפצים רבים. ב"מדורת ההבלים" נשרפו מראות, מוצרי קוסמטיקה, בגדים, ספרים או יצירות אמנות. כל מה שאינו קשור לעבודת האל – נשרף.

מי שעמד מאחורי השריפה היה שליט העיר באותה התקופה, הנזיר הדומיניקני ג'ירולמו סבורולה. ג'ירולמו נחשב עד היום לדמות מעוררת מחלוקת בהסטוריה הנוצרית. חלק מהנוצרים רואים בו קדוש מעונה, אחרים רואים בו מטיף קיצוני ומסוכן.

ג'ו וולטון, מי שכתבה את הספר יקיר הבלוג Among Others [ביקורת], חשבה שג'ירולמו הוא דמות מעניינת לכתוב ספר שלם סביבה. היא מכנה את הספר "היסטוריה פנטסטית", ומשלבת בו דברים שקרו באמת, יחד עם דברים שככל הנראה מעולם לא קרו.

ובכן, אני בהחלט מסכים עם ווטסון שג'ירולמו היה דמות מעניינת. למרבה הצער, האבחנה הזאת לא הופכת את הספר המבוסס על חייו למעניין בזכות עצמו.

בפתיחת Lent, הנזיר שלנו מבצע גירוש שדים סטנדרטי, עד כמה שגירוש שדים יכול להיות סטנדרטי. לג'רילמו, מסתבר, יש יכולת נדירה לראות שדים, והשדים האלה נמצאים בכל פינה ברחבי עירו פירצנה.

השדים הנ"ל לא מאוד מזיקים, אבל בכל זאת קצת מפריעים להרמוניה של העיר עם אלוהים וישו. לכן ג'רילמו ממהר לנדות אותם לגיהנום, המקום ממנו הם באו.

במהלך הגירוש מגלה ג'רילמו אבן ירוקה ומסתורית. הוא לא מבין בדיוק למה, אבל הוא נמשך מאוד לאבן הזאת, ושומר אותה לשארית חייו.

המחצית הראשונה של הספר מוקדשת לשארית חייו. זה החלק ההיסטורי בז'אנר "היסטוריה פנטסטית". הוא מתאר רגעי מפתח משנותיו של ג'רילמו. דרך הפלישה הצרפתית, מדורת ההבלים, הסכסוך שלו עם האפיפיור, המרד נגדו, כליאתו, עינויו והוצאתו להורג. החלק הזה דל ברגעים פנטסטיים, והאמת היא שמצאתי אותו מאוד משעמם.

למה? כי ג'ירלמו הספרותי הוא דמות די בעייתית. כשלמדתי כתיבה, אחד הכללים הראשונים שלימדו אותנו היה העיקרון הבא: סיפור מתחיל להיות מעניין ברגע שהגיבור מתעמת עם הפחדים הכי גדולים שלו. ב-Lent, זה פשוט לא קורה.

לא משנה מה זורקים על ג'ירלמו, הוא נשאר אותו נזיר נחמד, חכם, וטהור לב. לרגע הוא לא מפקפק באמונתו. לרגע הוא לא מתפתה ללכת בדרך אחרת. הדמות שלו לא עוברת שום התפתחות פנימית ממבצע גירוש השדים בתחילת הספר, עד לתלייתו האולטימטיבית בסוף החלק הראשון.

אגב, שמתם לב איך תיארתי את ג'ירלמו הספרותי? ובכן, זו עוד נקודת תורפה גדולה של הספר.

ג'ירלמו ההיסטורי נחשב עדיין לדמות מעוררת מחלוקת, על קו התפר בין נוצרי אדוק לבין דתי קיצוני ומסוכן. ווטסון החליטה לנשל מהדמות את כל המורכבות שלו. ג'ירלמו של Lent הוא בחור טוב. ממש ממש טוב. כזה שאתם רוצים שהבת שלכם תתחתן איתו, אפילו אם היא לא נוצריה.

כשוולטון מאירה חלק מהמעשים היותר בעיתיים שהוא עשה בחייו (נניח, להנהיג חבורה של ביריונים ברחבי פירנצה שהיכו ועינו את מתנגדיו. או לתמוך בעינויים. או להפוך לפוליטיקאי למרות שהשבועות הדתיות שלו אוסרות את זה עליו. או להעלות באש עשרות יצירות אמנות ללא תחליף) באור נגוהות מטהר, היא מבטלת לגמרי את השאלות המוסריות שעולות מהפעולות של האיש הזה. היא מוותרת מראש על שכבת עומק נוספת שהספר היה יכול להתגאות בה.

ואז מגיע החצי השני של הספר. אני לא רוצה לפרט מה קורה בו, כי לספיילר זה לא יפה. רק ארמוז שזה המקום בו הפנטסיה נכנסת לתמונה.

החצי השני קצת יותר מעניין מהראשון. אבל ממש קצת. כי למרות שהוא הופך את הסיפור על פניו, הוא עדיין לא משנה את הבעיות המהותיות של הספר: דרמה לא מספיק חזקה ודמות לא מספיק עמוקה.

מי שבכל זאת ישרוד עד נקודת האמצע כנראה יהנה יותר מהשלב הזה. ב-20 האחוזים האחרונים שלו הספר הופך אשכרה לסוחף (למרות סוף מאכזב). אבל בכל זאת, גם אז הספר ממשיך להיות די משעמם.

חבל לי למצוא את עצמי יורד כל כך הרבה כל הספר הזה. התרגשתי כשהתחלתי לקרוא אותו. קיוויתי לחווית קריאה חיובית, מרגשת, אנושית. בהיעדרה, ציפיתי שלכל הפחות אפשר יהיה לקוות שהחלקים ההיסטוריים שלו ילמדו אותי קצת על התקופה, המראות והריחות. הכתיבה החד-גונית לא עשתה אפילו את זה.

ג'ירלמו הוא דמות היסטורית מעוררת מחלוקת. הספר הזה, למרבה הצער, לא מעורר מחלוקת בכלל. הוא פשוט לא כל כך מוצלח.

[Lent – ג'ו וולטון, 382 עמודים, 2019]