המדף הז'אנרי: סמיוזיס (Semiosis) – Sue Burke

לא אהבתי את סמיוזיס. ולכן הטקסט הבא לא עומד להיות בדיוק ביקורת, אלא יותר יותר "ביקורת בספיד". אין טעם להתחיל להרהר ולהתפלסף על יצירה לא מהנה.

'אבל מר ניימן!' אתם תוהים כמובן, 'אם לא נהנית מהספר אז למה סיימת אותו?!'.

אז ראשית, זה 'דוקטור ניימן' בשבילכם.

שנית, שאלה טובה. לא חסרים ספרים שהתייאשתי מהם בחמישית הדרך. בלי להזכיר שמות, כדי לא להעליב אף אחד, ובעיקר את אנשי המדב"פ העדינים שנפשם לעיתים נפגעת כלמישהו מתגלה טעם שונה משלהם.

אבל לסמיוזיס היו שני יתרונות. הראשון הוא שהוא ספר מדובר מאד. יש לו באז רציני ברשימת הספרים הטובים ביותר שיצאו ב-2018. מצד שני, יש ספרים גרועים לא-פחות עם יותר באז, כמו – אופס, הנה אני שובר את ההבטחה לא להזכיר שמות – Space Opera של קטרינה מ. וולנטה.

(הצלחתי לשרוד בערך 30 עמודים של Space Opera, וזה ספר שהיה מועמד לפרס ההוגו האחרון, כן? כל משפט בו לוקח פיסקה, ואם אפשר לאמר משהו ב-4 מילים, הוא יאמר אותו ב-400. בהתחלה חשבתי שהוא מועמד בטעות, אבל פגשתי בוורלדקון מלא אנשים שחשבו שהוא מצחיק לאללה או מקסים ספרותית)

הדבר העיקרי שעומד לטובתו של סמיוזיס הוא שהוא מתחיל פצצה. אבל פצצה. עשירית ספר ראשונה נהדרת, עם רעיון, ביצוע, מתח, עלילה – וכן, אפילו דמויות.

אחרי זה הסיפור מתדרדר מרגע לדודלי. ובשני שליש ספר, אחרי שהבנתי סופית שזה לא ימריא בחזרה, היה חבל לוותר עליו – ולו כדי להזכיר אותו בבלוג.

שלושה נשים יצאו לקטוף פירות ולא חזרו. הן לא ענו לקריאות בקשר, והחיפושים אחריהן החלו. מאוחר יותר נמצאו הגופות, ומסתבר שהן מתו מהרעלה. לידן התגלו גלעיני פירות.

אוקטבה, קצינת המדע (או משהו כזה) של התיישבות אנושית בעולם חדש, נכנסה לפאניקה. היא בעצמה ביצעה בדיקה מדעית בפירות לא מזמן, וקבעה שהם בריאים למאכל. היא לקחה את הפירות החדשים – בדקה אותם שוב – וגילתה שאלו מורעלים. אבל זה באמת מוזר, כי הישנים  – מאותו הצמח – בריאים.

מחקר נוסף מוכיח שאוקטבה לא טעתה. הצמח נתן ברגע אחד פרי בריא, ובשני – פרי רעיל. ההרעלה הגיעה אחרי שבני האדם ביצעו פעולה לרעת הצמח. אוקטבה מעלה השערה חדשה: שזה צמח בעל מודעות. בניגוד לצמחים של כדור הארץ, הוא לא פועל על אוטומט. הוא יכול לבחור אם להצמיח פרי בריא או רעיל.

דור עובר – זה לוקח בערך 20 עמודים בספר – ודור שני למתיישבים מגיע. הוא מתחיל לפקפק ב"חוכמת" הוריהם שמנהלים מלחמה עם הצמחים, ומחליט ש"זה הכל עניין של תקשורת ואם רק נדבר נוכל לחיות בשלום!".

מפה לשם עוברים ושבע דורות בו הצמחים ובני האדם מבינים שרק סימביוזה מוחלטת תביא לשיגשוגם ותועיל לשניהם, וכך יפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

טוב, אז מה שרע בספר זה המסר הפשטני, הדמויות השטוחות, והעלילה שבעדינות של היפופוטם בחנות מחשבים שועטת ושוברת את המסכים של כל הסמארטפונים לעבר המסר הנאיבי ש"זה הכל בעיות תקשורת!". גם זה שמתחלף דור כל 30 עמודים לא עוזר לחבב את הספר. למזלי הרב כל הדמויות דומות, וזה עזר להתרגל לדורות החדשים.

מה שרע בספר זה שהרעיון שלו מבריק. כבר היו יצירות על צמחים בעלי תבונה – יומו של השלושרגל המעולה [ביקורת] לקח את זה ברצינות, וחנות קטנה ומטריפה לקח את זה בהומור – אבל עוד לא זכורה לי יצירה על צמחים שיכלו לשלוט ברעילות הפירות שלהם.

זה לא הדבר היחיד שהצמחים של סימיוזיס עושים. הם גם מודעים לחלוטין לכל חלקיהם – איפה כל שורש, מה הם מעכלים ואיפה הם צריכים עכשיו דישון. גם עושה רושם שהסופרת מבינה בביולוגיה – או לפחות הצליחה לשכנע אותי – והיא יוצרת מבנה מדעי בדיוני אמין לכאורה לצמחים הללו.

את ההייפ שלו קיבל סמיוזיס בגלל הרעיון המקורי והמושקע. לצערי, סו בורקה לא הצליח לפתח את זה לספר עלילתי מוצלח. אבל זה ספר הביכורים שלה, ופוטנציאל רעיוני יש לה. אולי עם קצת נסיון הספר הבא יהיה מוצלח יותר.

[סמיוזיס (Semiosis) – Sue Burke, מספר עמודים: 336, 2018]