המדף הז'אנרי: London Falling – פול קורנל
London Falling הוא מותחן על-טבעי בריטי שקיבל הרבה אהבה בממלכה. הוא לוקח את הז'אנר האהוב של "שוטרים רודפים אחרי רוצח" והופך אותו ל"שוטרים רודפים אחרי מכשפה" (אבל יש גם רוחות רפאים וחתול מדבר).
מדובר באחלה מותחן. ספר טיסה אידיאלי לחובבי מותחנים ופנטזיה. הוא קולח, סוחף ומשלב יפה את הפנטזיה בתוך הנרטיבים הידועים של עולם מותחני המשטרה הבריטיים.
הוא גם מאד בריטי, שזה בכלל בונוס לבריטופילים כמוני.
מצד שני, במקביל לספר קראתי את 'אל תעזוב' של הרלן קובן ואת כל סדרת קורמורן סטרייק של ג'יי.קיי. רולינגס. הבעיה היא ש-London Falling – חביב בפני עצמו, כן? – מחוויר לעומת המותחנים האלה. למרות שאין בהם מכשפה.
אז אם אתם מחפשים מותחן משטרה על טבעי, לא תמצאו הרבה בחירות מודרניות מוצלחות מ-London Calling. אבל אם אתם מחפשים סתם מותחן שיעביר לכם נסיעת רכבת ארוכה, יש כנראה כמה מאות ספרים טובים ממנו.
משטרת לונדון לקרוא סיום מבצע משטרתי אדיר רב-שנים. כמה שוטרים סמויים הסתננו לארגון הפשע של אחד מראשי המאפיה הטובים בתולדות לונדון. אדם שנראה ממה כאילו כוחות על טבעיים עוזרים לו בפשיעה.
אני חושב שכל אדם שקרא ספר פנטזיה או שניים בחייו יודע לאיפה ההתחלה הזאת הולכת עכשיו. מסתבר – טה דם! – שכוחות על טבעיים אכן עזרו לאדם בפשיעה. צוות השוטרים שאחראי על המקרה צריך להכיר מהר ובמציאות החדשה ולהתאים עצמו ללחימה בפשע על טבעי.
או-קי, זה תיאור פשוט. אבל מה לעשות, מדובר במותחן לא בספר מד"ב סוציאלי שדן בעתיד של פוליטיקת הזהויות. פשטות היא אחת הסיבות שהספר קולח.
הבעיה היחידה היא שבערך ב-50 העמודים הראשונים אין שום דבר על טבעי בספר. רק רמיזות לכך שאולי משהו מוזר קורה. אולי.
חמישים העמודים האלה הם החלק הכי חלש של הספר. הכתיבה של פול קורנל מחוספסת מדי לטעמי, הוא מנסה להציג כמות גדולה של דמויות במספר עמודים קצר, והתוצאה קצת דחוסה ומבלבלת.
א-בל, יש רגע אחד ספציפי בו העל-טבעי נכנס לספר, ומאז הכל סוחף ומותח כמו שספר מתח צריך להיות.
אין המון מה לנתח את London Falling. הוא פשוט עושה באפקטיביות את מה שהוא מבטיח. הוא בריטי, מבחינת חוש הומור עדין וזה שחצי מהסצינות מתרחשות בפאב. הוא מזעזע, מקריפ, מותח, מצמרר ומהנה ברגעים הנכונים.
אפילו הקסם בספר יחסית סבבה. אני אומר את זה כי ספרי מתח על טבעיים נוטים להיכנס לבבל"ת מיסטי שקשה להבין או לעקוב אחריו, אבל פה יש הגיון בשגעון, והתוכניות של הבלשים להילחם במכשפה הגיוניות רוב הזמן.
זה הספר הראשון בסדרה בה יצאו בינתיים שלושה ספרים והיד עודה נטויה. כל ספר עומד בפני עצמו, כמו שכל סיפור של שרלוק הולמס עומד בפני עצמו. אין פה נסיון לבנות סיפור אפי ענק על לונדון העל טבעית שמתפרס על כמה אלפי עמודים.
יש לי הרבה נסיעות רכבת ומדי פעם גם טיסות. חלקן בשעות לא נעימות ואני צריך בשבילן הרבה ספרי מתח קלילים. יש מצב שאקרא את ההמשכים של London Falling. כי סדרת ספרי מתח היא כמו סיטקום בינוני: נעים ונוח, ואם כבר מכירים את הגיבורים כיף לראות את זה למשך כמה עונות למרות שהיא לא מבריקה.
[London Falling – פול קורנל, 432 עמודים, 2014]
קראתי את הספר הזה לפני אי אילו שנים, והוא זכור לי כחביב דיו, אך לא מספיק חביב כדי לשכנע אותי להמשיך לבאים אחריו בסדרה.
מה שכן, יש בו רגע אחד שנשאר איתי עד עכשיו. אני ממש ממש ממש ממש אכתוב בכלליות כדי לא לספיילר, אבל הרגישים מוזמנים להפסיק לקרוא.
הרגע שאחת הדמויות הראשיות (ששכחתי את שמה כי בכל זאת כמה שנים) מגלה… אממםםם, משהו שקורה בחקירה קשור באופן אישי גם אליו. לא ראיתי את הרגע הזה בא, וזה היה טוויסט כל כך מצויין שהכניס המון כוח לסיפור, שיצא שהוא הקטע היחיד שאני זוכר מכל מאות העמודים האלה. גם זה משהו, אני מניח.
אני יודע בדיוק לאיזה קטע אתה מתכוון וזה אכן קטע אדיר.
יש עוד כמה קטעים מצמררים בספר. הוא בהחלט עושה יעיל את הדבר לשמו התכנסנו.
כנ"ל.
ובאופן כללי, אולי מפני שאני לא מרבה לקרוא מותחנים (בלשים כן, מותחנים קצת פחות), בהחלט נהניתי מהספר. אהבתי את הקטע המרכזי שלו, שאוקיי, יש כאן כוחות על טבעיים ממש מוזרים אבל רבאק, אנחנו שוטרים אז בואו ננהל את החקירה הזו כמו שוטרים.
לא כ"כ מזמן קראתי את ההמשך הראשון, ולטעמי הוא פחות מוצלח, בהחלט אפשר לוותר. המתח עובד, העלילה בגדול עובדת, אבל משהו בדינמיקה של הדמויות פחות מוצלחת ויש שם הופעת אורח של ניל גיימן שבעיניי הייתה ממש קרינג'ית.