המדף הז'אנרי: סדרת קורמורן סטרייק – גיי' קיי רולינג (ספרים 1-4)

לפעמים יש חוויות קריאה חזקות שמזכירה לי למה אני אוהב ספרים יותר מהכל.

זה קרה שנה שעברה עם ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל, או לפני כמה שנים עם שחקן מספר אחת (דחיתי בגללו ביום יציאה לטיול כי נשארתי ער עד חמש בבוקר לסיים אותו), או לפני זה עם טרילוגיית Newflesh.

עכשיו זה קרה עם סדרת קורמורן סטרייק של ג'יי קיי רולינג.

במהלך שבוע קראתי את כל ארבעת ספרי הסדרה, 2065 עמודים, כשיומיים אני נשאר ער עד אור הבוקר כדי לסיים ספר. התרחשו עוד דברים בחיים שלי במהלך השבוע הזה, חלקם מרגשים חלקם קריטיים. אבל זה תמיד יזכר בתור "השבוע בו קראתי את כל סדרת קורמורן סטרייק".

חשוב לסייג, קורמורן סטרייק לא יצירת מופת כמו פנדורין, ולא ספר בלשי מהודק כמו אגאתה כריסטי. את הספר הראשון הביקורות כינו "טרחני", ועד עכשיו לא ברור לי מה בדיוק התעלומה בספר השלישי.

מה שכן מופתי זאת הכתיבה של רולינג. אם אתם מעריצי הארי פוטר כמוני אתם לא צריכים שכנוע נוסף. האשה כותבת מאות עמודים קולחים כמו שאף אחד אחר לא יכול. אף אחד.

אז גם אם החקירה בספר הראשון טרחנית (והיא טרחנית), רולינג מתעלה מעליה עם כתיבה נהדרת. וגם אם הספר השלישי חלש מבחינה בלשית, הוא דווקא האהוב עלי בסדרה כי הוא מתעסק יותר מכולם בחיי הגיבורים.

אני לא אשכח את השבוע האחרון של נובמבר 2019, בו בחוץ היה אפור, חשוך וקר, בפנים היה חמים, וניימן אחד ישב עד אור הבוקר על הספה עם שמיכה וקרא יותר מאלפיים עמודים.

קורמורן סטרייק הוא בלש פרטי. הוא בסוף שנות ה-30 לחייו, מתנשא מעל שני מטר, בעל כתפיים רחבות, עודף משקל קל ופרצוף של מתאגרף.

לסטרייק רגל אחת רגילה ורגל אחת תותבת, תזכורת לשירותו בצבא הבריטי. החיים שלו במצב תמידי של חוסר יציבות כלכלי, תעסוקתי וזוגי.

יום אחד מגיעה נכנסת למשרד רובין, בחורה נמרצת עם שיער בצבע בלונדיני-תות. חברת כוח אדם שלחה אותה למשרד של סטרייק בטעות – הרי לסטרייק אין כסף לשלם למזכירה – אבל רובין, שהחלום שלה תמיד היה להיות בלשית, מחליטה להישאר כי "נאים השכנים בעיניה".

כל ספר בסדרה הוא חקירה של תעלומת רצח בלשית. רולינג לא חושבת שתעלומה בלשית פחות מרצח מצדיקה רומן.

בספר הראשון ההתמקדות היא ממש בחקירה עצמה, בקטע כמעט טכני. הביקורות שכינו אותו "מתיש" התכוונו לכך שהוא כולל עשרות עמודים של פרוטוקלי תשאול עדים וחקירה, רובם לא רלוונטיים לפתרון הסופי של התעלומה.

ככל שהסדרה מתקדמת ההתמקדות בחקירה הטכנית הולכת וקטנה, בעוד ששהתמקדות בסטרייק ורובין גדלה. בסופו של דבר מגיעים למצב הסטנדרטי בספרי בלשות מודרניים: ספרים בהם העלילה הבלשית היא רק תירוץ. היא תבלין שנועד להשאיר אתכם עם אנדרנלין בגוף בזמן שאתם קוראים על חיי הגיבורים. רולינג משתמשת בתבלין הזה בצורה מושלמת.

היסטורית הפירסום של הסדרה מעניינת. רולינג שלחה את כתב העת של הספר הראשון להוצאות באנונימיות, תחת שם העט רוברט גלבריית'. חלק מההוצאות דחו אותו (וכבר שנים בטח מתחרטות על זה). כשהוא יצא לאור סוף סוף הקוראים באמת לא ידעו שהוא נכתב ע"י רולינג.

רולינג טענה שזה נתן לה המון חופש בכתיבה. הרגשה כמעט משכרת. לראות איך קוראים שופטים את הספר שלה "כמו שהוא", בלי באז, בלי השוואות להארי פוטר, בלי ציפיות.

יכול להיות שהזהות של רולינג הייתה נשארת בסוד שנים, אלמלא חבר של אשתו של עו"ד במשרד Russells Solicitors שעבד בשביל רולינג. הוא הדליף את הסוד לסנדיי טיימס. משרד עורכי הדין התנצל מעומק לב, וכפיצוי נתן תרומה גדולה לקרן לחיילים בריטיים.

יש נקודה מעניינת, אפילו קצת מוזרה, שהייתה בהארי פוטר וחוזרת בסדרה הזאת. רולינג שוב משתמשת בשם שלא מזהה אותה כאשה. מעבר לכך גיבור הסדרה הרשמי הוא גבר, אבל די ברור שהגיבורה האמיתית היא אשה, רובין פה והרמיוני בהארי פוטר. פעם אחת זה מקריות, פעמיים זה חוקיות למרות שאני לא מבין את המוטיבציה שלה.

לכאורה אין שום דבר מיוחד בספרי קורמורן סטרייק. הם "עוד סדרה בריטית בלשית", מהסוג שיש מאות כמוה. אבל לכאורה גם אין שום דבר מיוחד בהארי פוטר, מול מאות ספרי פנטזיה לנוער אחרים.

אם הארי פוטר יותר טוב מספרים אחרים, זה בגלל שרולינג מספרת סיפורים וכותבת בחסד. אותו הדבר פה, קורמורן סטרייק הוא ספר בלשי סטנדרטי של אחת ממספרות הסיפורים הטובות ביותר במילניום הנוכחי. זה לבד הופך את הסדרה לסוחפת. סדרה שאפשר לקרוא אלפיים עמודים שלה בשבוע, ואז להצטער שאין עוד עשרת אלפים.

[סדרת קורמורן סטרייק, ספרים 1-4. ג'יי קיי רולינג]