ספרי עיון: The Effective Executive – פיטר פ. דרוקר

[חלק מפרוייקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2019. מקום רביעי]

אני מתעב את עולם העסקים, כולם יודעים את זה. למרות שבשנים האחרונות אני הולך ונשאב אליו, כי מסתבר שאני הרבה יותר מתעב להיות מועסק.

כשזה מגיע לעסקים, אני מסכים עם מה שכתב נאסים טאלב בברבור שחור [ביקורת]:

"I found nothing interesting about the details of the business world – inelegant, dull, pompous, greedy, nonintellectual, selfish, and boring."

או עם מה שכתב רוברט צ’רלס וילסון בג'וליאן קומסטוק [ביקורת]:

"הוא [תפקיד המנהל] מתגמל חוסר רחמים והורג את כל טוב הלב שעשוי להיות באדם. הכרתי אדם בסיאטל שנשכר להיות מפקח קו במפעל שבו עבדתי. איש נדיב, מלאכי כלפי ילדיו וכולם אהבו אותו; אבל עשו אותו מנהל קו, ואחרי שבוע בעבודה שמעתי אותו מאיים לחתוך למישהו את הגרון כי הוא היה איטי."

אני מכיר הרבה מנהלים, ו-80% מהם מחרפנים אותי. מדברים במילים חסרי משמעות, כוחניים וסמכותיים.

לכן עולה השאלה למה קראתי את The Effective Executive? ספר על ניהול יעיל משנת 1966.

התשובה פשוטה: התחלתי לקרוא את הספר כי אני מוכן לנסות לקרוא הכל. המשכתי כי הוא ספר מעולה ומחכים. ממש לא דומה למה שדמיינתי בתור ספר למנהלים.

מה שדרוקר קורא לו Executive הוא אנשים שמנהלים את עצמם. אנשים שעובדים עם הראש, ומתעסקים בדברים שרובוט לא יכול לעשות. מטבע ההגדרה דרוקר מדבר יותר על אנושיות האנשים, ולא על איך לגרום להם להתנהג כמו רובוטים.

מה שדרוקר קורא לו Effective זה לווא דווקא "יעילות" בקטע של תפוקה מקסימלית, אלא יותר יעילות בקטע של "לוודא שאתם מקדישים את הזמן שלכם למה שאתם רוצים".

מוקדש לכל אלו ששורפים את השעתיים הראשונות של היום על הסלולרי, קוראים רכילות באינטרנט ואז כועסים על עצמם.

גוף הביקורת
הרגע בו חשבתי שהוא בסדר, הפיטר דרוקר הזה, קרה דווקא בהקדמה לספר מאת ג'ים קולינס.

קולינס ציין את היום בו פגש את דרוקר כאחד מעשרת הימים המשמעותיים בחייו. הוא מתאר אדם חם ואנושי, עם חוש הומור. כששאל את דרוקר "באיזה מ-26 הספרים שכתבת אתה הכי גאה?", דרוקר ענה "בספר הבא!". דרוקר היה אז בן 86. הוא הספיק לכתוב עשרה ספרים נוספים.

דרוקר הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר על ארגונים במאה ה-20. כינו אותו "אבי התיאוריה המודרנית של ניהול", והוא זכה באינספור שבחים.

הגעתי לספר דרך המלצה ל"ספר הניהול החשוב ביותר שאפשר לקרוא". לא מצאתי בו טיפים לנהל, אבל כן מצאתי עצות חכמות איך להסתדר עם אנשים. איך להתנהל נכון – מול עצמי, לווא דווקא מול אחרים. איך לעבוד בצוות ואיך ארגון צריך להיות.

אני לא אדם קשיש אבל גם לא מרגיש צעיר. מתמטיקה, מחשבים וספורט הם התחומים היחידים שיכולים לגרום למישהו להרגיש זקן בשנות השלושים לחייו. ביליתי הרבה שנים באקדמיה, וברובם עבדתי לבד, או בזוגות.

אבל מה שקרה אחרי סיום הדוקטורט זה שמצאתי את עצמי עובד רוב הזמן בקבוצה. לפעמים בתור בורג קטן, לפעמים בתור נותן הטון. לפעמים צריך להסתדר עם מי שבחר בי, לפעמים צריך לדעת לבחור את האנשים הנכונים לעבוד איתם, או לדעת להסתדר עם מי שקיים. האקדמיה לא הכינה אותי למצב הזה, והיה לי המון מה ללמוד מדרוקר.

למרות שיש בספר רק 208 עמודים דרוקר מצליח לדחוס לתוכם חוכמה של תקופת חיים שלמה. אני ממש לא מתכוון לנסות להעביר את כולה – לכו תקראו את הספר. פה תמצאו התייחסות לשני אלמנטים שדיברו אלי במיוחד.

האדם ועצמו
מכירים שאתם מתחילים עיסוק חדש? לא משנה מה, אמנות או מדע, בישול או תיכנות. יש לכם תמיד בראש תמונה של איך "צריך" לעסוק בתחום, נכון? טבח צריך לבשל כמו אסף גרניט או מדען צריך לעבוד כמו איינשטיין.

נו, אם התמזל מזלכם ויש לכם כישורים קלאסיים לתחום, אולי תצליחו אולי לממש את החזון. אבל אם אין לכם? תקופה ארוכה וקשה מחכה לכם. אני מדבר פה על סטודנטים למתמטיקה עם כישורי חישוב חלשים או טבחים עם עבודת סכין לא מדויקת. במקרה הטוב תפרשו מהעיסוק, במקרה הרע מחכות לכם שנים רבות של עבודה סיזיפית ומתסכלת שלא נועדתם לה.

מה מציע דרוקר? לא לפרוש מהמקצוע, אבל גם לא להילחם בעקשנות בקיר. אלא יותר למצוא איך לנצל את היתרונות שלכם כדי לעסוק במקצוע.

זה עובד ככה: דבר ראשון תענו על השאלה, איזה דברים קשים לאחרים אבל באים לכם בקלות יחסית?  בשלב השני, תבנו – בתוך התחום בו אתם עוסקים – את מה שאתם עושים סביב החזקות שלכם.

רוצים להיות טבחים, אבל במקום אשפי סכין אתם טובים עם שילוב תבלינים? תתמקדו בתבשילי קדירה. רוצים להיות מתכנתים אבל אין לכם כישורים טכניים של מהנדסים? תתמקדו בתוכנות שדורשות מעט שורות אבל אלגוריתם מסובך.

אם תשאלו את דרוקר, אז לכל אדם יש צדדים חזקים, ובכל תחום עיסוק אפשר לבנות הצלחה סביב כל סט חוזקות. יודעים מה, אפילו יותר מזה. לפעמים סט חוזקות "לא קלאסי" יגרום לכם להיות יותר מיוחדים – ובסופו של דבר  יותר מוצלחים.

הנה דוגמא אישית:

אני מתמטיקאי. בדוקטורט הגעתי לקבוצה מאד טכנית. כולם שם היו מפלצות שפתרו משוואות ארוכות עם מליון פרטים כאילו זה כלום. אני לא טוב באלמנט הזה של מתמטיקה, וזה גרם לתקופה ארוכה של תסכול. גם מקצועי כי פשוט לא הצלחתי, אבל בעיקר פסיכולוגי; לא נעים להיות המתמטיקאי הכי חלש בחדר.

נקודת המפנה הייתה שהבנתי במה אני כן טוב: הבנת קונספטים מופשטים, חשיבה לוגית וכתיבה. ראיתי שבעוד שבמשוואות אני נשאר הרבה מאחורי כולם, כשמתחילים לדבר על מושגים מופשטים אני עף קדימה בזמן ששאר האנשים בקבוצה נשארים עם עיניים מבולבלות.

שיניתי פאזה במחקר, וההצלחה הייתה כמעט מיידית. במיתולוגיה שהמנחה שלי לשעבר מספר, לא עשיתי כלום במשך שלוש שנים, ואז פתאום במהלך השנה הרביעית כתבתי דוקטורט שלם מאפס. הוא מתאר את זה בתור עצלנות של שלוש שנים. אבל האמת היא שאלו היו שלוש שנים בהן עבדתי קשה כדי להבין איזה סוג מתמטיקאי אני יכול להיות.

את כל ה"חוכמה" הזאת אפשר לסכם במשפטים קלאסיים: 'אם יש לכם לימונים, תעשו לימונדה'. או הגירסא המלחמתית, 'אלו הכלים שלנו, ועם זה נצא למלחמה'.

זאת גישה שמשתמשים בה הרבה דמויות שאני אוהב. הנה סיפור על אחת מהן, מאמן הכדורסל המיתולוגי גרג פופוביץ'.

סן אנטוניו היא הקבוצה הכי מצליחה ב-NBA כבר יותר מעשרים שנים. הסיבה היא מאמן הקבוצה, גרג פופוביץ'. פופוביץ' מפורסם בזה שהוא לוקח שחקנים שהיו בינונייים במקום אחד, מלטש אותם ומוצא מהם את המיטב.

שאלו פעם את שחקן של סן אנטוניו איך זה שדווקא שם הוא הצליח? הוא ענה שזה היה המקום הראשון שלא אמר לו מה לעשות, אלא שאל אותו מה הוא יודע לעשות, ואז בנה את תרגילי הקבוצה סביב היכולות של השחקן. זה היה מבחינתו שינוי מרענן שהציל לו את הקריירה.

דרוקר עצמו מביא דוגמא אחרת לעקרון הזה: מערכת התעסוקה היפנית בשנות השישים. באותה התקופה היה אסור לפטר עובדים ביפן. אז חברות יפניות "נתקעו" עם מי שהן שכרו לתקופת חיים שלמה.

במקום להוביל לקריסת הכלכלה, החברות היפניות למדו לעבוד עם מה שיש להן. הן התאימו גם את העבודה וגם את המוצר למצבת כוח האדם שהייתה שם. הם הזיזו אנשים בין אגפים ועבודות עד שמצאו תפקיד בו האנשים גם היו מאושרים וגם עבדו טוב.

מצד שני, בתור מי שהיה בצבא הישראלי כמה שנים, קשה לי להאמין שהשיטה הזאת תמיד עובדת.

האדם וחברו
האדם וחברו היא וריאציה של האדם ועצמו. במקום להשתמש בחוזקות שלכם, הרעיון הוא לשחק על החוזקות של אחרים. אבל האמת היא שעיקר הרעיון הוא לקבל – כמעט באהבה – חולשות של אחרים. כי לאנשים עם כשרון עצום יש גם חסרונות עצומים, אי אפשר לקבל רק יד; אדם שלם מגיע עם זה.

אני רוצה שניה לצטט את אובמה:

"The world is messy. There are ambiguities. People who do really good stuff have flaws. People who you are fighting may love their kids, and share certain things with you."

אתם עושים דברים עם אנשים, אז הם לפעמים יאחרו, יפקששו, יתעצלו או יהיו גסי רוח. ודרוקר אומר: תקבלו את זה (עד גבול מסוים כמובן). בן אדם זה יצור עגול ומורכב, ועל כל חוזקה יש גם חולשה. אז תנסו להינות מהחוזקות של מי שאתם עובדים איתם, ולא לסמן אותם בתור "חלאות" על כל דבר לא בסדר שהם עושים.

את הנושא הזה מפתח דרוקר לכיוון נוסף: תבטחו באנשים שהם מכירים את עצמם.

כי אין דרך "נכונה" לעבוד. יש כאלה שמתאים להם לעבוד 8 שעות ביום בשעות קבועות במשרד, ויש כאלה שיכולים לעבוד רק מהבית. יש את אלו שיכולים לעבוד רק באישון הלילה, ויש כאלה שבשעה מוקדמת בבוקר.

אם תלחמו בבן אדם שמכיר את עצמו לא תגיעו לשום מקום טוב.

דרוקר גם מדבר הרבה זה שאין דבר כזה אדם מוכשר או לא. הוא נותן שורה ארוכה של מקרים של אנשים שהצטיינו במקום אחד, אבל היו כשלון מוחלט במקום אחר. למרות שלכאורה הם עשו את אותה העבודה.

מבחינת האיך לעבוד עם אנשים, דרוקר מאמין בתקשורת תקשורת תקשורת.

הוא נותן דוגמא קיצונית אחת: פרנסיס ספלמן, מי שהיה ראש הכנסיה בניו יורק במשך שנים רבות. ספלמן נהג לאמר שבמשך שנות עבודתו היה לבד רק פעמייים ביום, כל פעם למשך 25 דקות. פעם אחת בבוקר, כשקם, ופעם אחת בלילה, לפני שהלך לישון. את שאר הזמן הוא בילה עם אנשים מהכנסיה, כל הזמן דן בענייני הארגון.

זאת דוגמא שהשפיעה עלי. כי אני אדם שאוהב להיות לבד, ואחת הבעיות שיש לי לעבוד בקבוצה לאורך זמן זה שאני מאבד קשר עם מה אחרים עושים, פשוט כי אני מתחמק מהשהות הארוכה הזאת ביחד.

אז לא, אני לא מתכוון להתחיל להפוך לאדם שמבלה את כל זמנו עם אחרים – זה לא האופי ולא החוזקה שלי – אבל אני כן מגביר את זה בפרוייקט הנוכחי עליו אני עובד. מנסה למצוא שיטות בהן אוכל לשמור על קשר רציף וקבוע עם אלו שאני עובד איתם, בלי להתפשר על האהבה שלי להיות לבד.

סיכום
המקום הכי טוב ליישם ישירות את העצות של פיטר דרוקר נוגעת בקשר לספר ה"מנהל היעיל" עצמו. זה ספר שנכתב ב-1966, והוא כיום מיושן סגנונית וערכית. הוא מדבר יותר על גברים מאשר על נשים, יש לו שייכות פוליטית שמרנית והוא מתרכז בחברות ענק וברווחים שלהן.

מי שרגיש לנושאים הללו יכול להידחות מהספר. אבל אני בוחר לאמץ את העצות של דרוקר עצמו, ובמקום להתייחס לעמדותיו הפוליטיות והסוציולוגיות – שהן חולשות מבחינתי – להתייחס לחוזקות שלו. לזה שהוא מציע אבחנות שנובעות מעשרות שנות עבודה עם אנשים. עצות שמגיעות מנסיון עצום של ייעוץ למאות מקרים.

מנקודת ההשקפה הזאת הגיע הספר, עם כל חסרונותיו, למקום הרביעי בספרי העיון שקראתי ב-2019.

[The Effective Executive – פיטר פ. דרוקר, 208 עמודים, 1966]