ספרי עיון: The End – צ'אס הולוואי

[חלק מפרוייקט ספרי העיון הטובים ביותר של 2019. מקום חמישי]

במעגלים החברתיים שלי בעברית "ליברטיאניזם" היא סוג של קללה. כמו גזענות או שוביניזם.

אני מכיר מעט מאד ליברטיאניים ישראליים, כי אני לא חי בישראל (אלו שאני מכיר מאד אינטליגנטיים אגב). אבל אני כן מסתובב באירועים ליברטיאניים באירופה. לא מתוך אימוץ האידיאולוגיה, אלא כי הליברטיאניים האירופאיים יצרו כמה מהניסויים המעניינים ביותר בשנים האחרונות.

ליברלנד היא ניסוי כזה: נסיון להקים מדינה ליברטיאנית על אי בנהר הדנובה.

הספר The End הוא הספר הראשון, ואולי גם האחרון, שהוציאה הוצאת הספרים של ליברלנד. ספר שהיה אמור להיות התנ"ך של מדינה חדשה ומודרנית, אבל במקום זאת זכה להתעלמות גורפת. קצת כמו המדינה אם חושבים על זה.

כמו ליברלנד, גם אני מתיימר להיות משהו שאני לא. להיות בן אדם שקורא לא את מה שכולם קוראים, אלא דווקא את הספרים המוזרים. הספרים שמפורסמים במקומות לא-מקומות, שאיש לא שמע עליהם. איש לא ידע על קיומם.

תחת הדגל הזה כתבתי לפני שנתיים על הספר של סאטושי [ביקורת], ותחת הדגל הזה אני כותב השנה על The End. אולי זה לא הספר החמישי הכי טוב שקראתי ב-2019, אלא הוא כן הספר הכי לא שגרתי. אולי היו טובים ממנו, אבל לא היו טובים כמוהו.

הביקורת הזאת תהיה קצת על The End, אבל גם קצת על צ'אס הולידיי עצמו. קצת על ליברלנד, קצת על ליברטיאניזם, וכמו כל ביקורת מודרנית טובה, גם קצת על עצמי.

עצמי
איפושהו ב-2018 יצא שבו זמנית גם קראתי את הביוגרפיה של איינשטיין [ביקורת] וגם עסקתי בתכנון רשתות מבוזרות.

ברשתות מבוזרות, מהסוג שאני עוסק בהן, יש בעיה להסכים על זמן. כלומר, קשה למשתתפים להסכים מתי בדיוק נשלחה הודעה מסוימת, כי זמן השליחה נראה אחרת לכל יישות ברשת (ואי אפשר להאמין למה שמספר השולח).

פתאום היכה בי הברק! כמו שבתורת היחסות של אינשטין קובעים זמן מנקודת המבט של המתבונן, כך גם במערכות מבוזרות אפשר!

ביומיים שאחרי זה פיתחתי את הרעיון לטיוטה של מאמר מוזר. נתתי לו את השם סוליפיסיזם דיגיטלי.

המאמר מתאר ניסוי מחשבתי. אדם יושב לבדו בחדר סגור, ולא יודע כלום על העולם החיצון. כל התקשורת שלו נעשית דרך מכשיר דיגיטלי. ע"פ ההודעות שהוא מקבל הוא צריך להחליט, איזה ישויות יש בחוץ? כמה ישויות יש? מי מהן מדברות איתו באמת עכשיו ומי מהן היא הקלטה מהעבר?

סיפרתי על זה לידידה ממדעי המחשב, והיא שאלה, 'תגיד, שמעת על ה-actor model?'. שו? אקטור מה?

בדקתי. מסתבר שה-actor model הוא מודל במדעי המחשב שמתייחס למערכת מנקודת המבט הסובייקטיבית של המשתמש. בדיוק כמו הטיוטה שאני כתבתי, רק עם פחות פאתוס.

מאוכזב מכך ששוב היה לי רעיון גאוני, שבסוף הסתבר שחשבו עליו לפני שנולדתי, עזבתי את המאמר במצב הטיוטה שלו והמשכתי לרעיון הבא.

צ'אס הולוואי
ב-2001 בעודו הוגה בתורת הליברטיניזם האהובה עלי, היכה הברק בצ'אס הולוואי. 'למה לא', הוא חשב, 'להשתמש בכלים מדעיים בשביל להגדיר סוציאליזם ואת החברה האנושית?'

אם תצליחו להגדיר חברה אנושית עם הגדרות מדעיות, תוכלו להשתמש בשלל הכלים המתמטיים למען ניתוח ושיפור החברה. הולוואי, ליברטיאנייאן אמיתי, הניח שאם יעקוב אחרי השיטה הזאת, התוצאה תהיה שדרך החיים ההגיונית היחידה היא הליברטיניזם.

בדמיונו שלו כבר הפך הולוואי למארקס המודרני, הוגה דעות שיצירתו תשנה את פני ההיסטוריה.

מה שהולוואי לא השכיל להבין ב-15 השנה שעברו מהרגע שהגה את הרעיון, זה שהוא לא הראשון שחשב עליו. הקומוניסטיים חשבו שהם מביאים גישה מדעית לחברה האנושית, לה קורבוזיה חשב שהוא מתכנן ערים אנושיות בגישה מדעית, ובעידן שלנו כלכלנים חושבים שתורת המשחקים היא דרך מדעית להסתכל על התנהגות אנושית.

כך שמקסימום היה להולוואי רעיון יפה – כמו שלי היה רעיון יפה ברשתות מובזרות – אבל למרבה הצער זה לא רעיון מקורי.

גם על יפה אפשר להתווכח. האם צריך להיות מבריק כדי לנסות להשתמש בכלים מדעיים במקום כלשהו? הרי התיאור הכי פשוט של 200 השנים האחרונות יהיה נסיון בלתי פוסק להשתמש בכלים מדעיים בכל אספקטים של החיים.

אפשר להמשיך לשאול, האם כדאי בכלל להתייחס אל חברה אנושית בכלים מדעיים? יש דיסוננס בין הנחות המדע לבין איך שבני אדם מתנהגים.

השיטה המדעית היא שיטה של ניסוי וטעייה. היא מניחה שאם תבצעו את אותו הניסוי פעמיים, תקבלו את אותה התוצאה. כלומר, היא עובדת רק על מערכת שתמיד מתפקדת אותו הדבר. חוקי הטבע – עד כמה שאנחנו יודעים – הם כאלה. אנחנו מניחים שהם לא משתנים לאורך זמן.

אבל אנשים? האם אותו האדם יבצע אותה הפעולה לו יהיה פעמיים באותו המצב? האם אותה מדינה תפתח באותה מלחמה פעמיים ברצף? אולי כן ואולי לא, מה שבטוח זה שבניגוד לחוקי הטבע, ההתנהגות האנושית קצת פחות צפויה.

בניגוד אלי, שגילה את ה-actor model ולא הפך את העבודה לרעיון הסוליפיסיזם הדיגיטלי למרכז חיי, צ'אס הולוואי לא שם לב שכבר חשבו על הרעיונות שלו קודם, והמשיך לעבוד על הפרוייקט במשך 15 שנה.

במהלך 15 השנים בהן כתב הולוואי, עלו לגדולה רשתות ה-p2p, הומצא הדארקנט והומצא ביטקוין. תנועת הליברטיאניזם עברה החייאה, וראשי חלק מהפרוייקטים החדשים בה חיפשו את הפילוסוף של הליברטיאניזם, את האדם סמית' שלהם.

הולוואי פגש את ראשי ליברלנד, ונבחר לספר הראשון שהוציאה המדינה.

ליברלנד: סיפור
במרץ 2018 הלכתי לפגוש את ראש ממשלת Liberland.

חובה להבין את הלך הרוח בתחילת 2018 כדי להבין איך התנהלה הפגישה. זאת הייתה התקופה בה ביטקוין היה בשיאו, באיזור ה-20,000 דולר. לכמה חודשים הופנו עיני העולם אל תנועה שולית ומרדנית בשם cypherpunk. מגיקים מוזרים הם הפכו פתאום לילדים הכי מחוזרים בשכונה.

הייתי במפגשי cypherpunk לפני הייפ הביטקוין והייתי בהם בשיא ההייפ. הם הפכו מאירועים שוממים, לאירועים שמפוצצים באנשי עסקים עם חליפות, וסטודנטים מגניבים שהלוו כסף מההורים כדי להשקיע בפרוייקטים מוזרים.

האנשים הללו לא הבדילו בין רעיון מגניב לרעיון שאפשר לממש. בין האפשרות לממש לבין היכולת לממש. הם התעצבנו עלי כשניסיתי לדון בנושאים האלו, ומהר מאד עברתי עם למוד הקשבה. שכל אחד יספר לי על הפרוייקט שמלהיב אותו ואני אהנהן בהבנה.

בסוף 2017 החלה בחורה צעירה ומלאת כריזמה בשם סוניה לארגן מפגשי Wicked Crypto בוורשה. היא סגרה את אחד מה-co-working הכי מגניבים בעיר והביאה להרצות אנשים מכמה מהפרוייקטים הכי מסקרנים בתחום.

החלום של סוניה היה להפוך את Wicked Crypto לקהילה גלובלית. לשרשרת אירועים שמתרחשת בכל הערים הגדולות בעולם, מביאות לה תהילה וכסף. האירועים שלה התרחבו לפריז, ניו יורק ואפילו דרום אמריקה. אבל כשהייפ הביטקוין גווע בסוף 2018, נעלמו איתו גם האירועים הללו.

אבל אנחנו עדיין במרץ 2018 בוורשה. באירוע החודשי של Wicked Crypto הגיע לדבר ראש ממשלת ליברלנד. חנוט בחליפת פוליטיקאי ומוקף בפמליה, הוא תיאר את חלום המדינה.

הוא סיפר שכבר יש להם חברת תעופה (שהיא בעצם צ'כית). יש להם בית דפוס (שהוא בעצם פולני). הוא הוסיף שהרגע הם פירסמו את הספר הראשון שהודפס בו אי פעם: The End.

היו מונחות לידו ערימות גדולות מסודרות יפות של The End. הייתי אחד מעשרים האנשים שקנו עותק של הספר. הוא ישב אצלי שנה במגירה בבית, מחכה לרגע בו אקרא אותו.

ליברטיאניזם
בהגדרה הטהורה ליברטיאניזם היא תפיסת עולם ששמה את החופש בתור הערך המרכזי. כמו שהומיניזם שם את האדם במרכז והדת שמה כוח עליון.

זאת תפיסת עולם מאד רחבה. לכן יש ליברטיאניזם ימני קיצוני וליברטיאניזם שמאלני קיצוני. המשותף לכל הגוונים של הליברטיאניזם זה שכולם רוצים חופש, כלומר, שאף גוף גדול – מדינה למשל – לא יגיד להם מה לעשות בחיים.

ליברטיאניזם היא תפיסת עולם מקסימה. ליברטניאניזם קיצוני היא, לדעתי האישית, תפיסת עולם קצת נאיבית. כמו שג'ורג' מרטין כתב פעם, "אף אחד לא באמת חופשי; רק ילדים וטיפשים חושבים אחרת."

קל לאהוב את הליברטיאניזם, כי חופש הוא אלמנט חשוב בחיים. לפעמים נדמה שככל היחסים עם המדינה הולכים ומתהדקים – והם הולכים ומתהדקים משנה לשנה – החופש של האדם קצת נגדע. הבעיות בעיני מתחילות עם אלו שנעשים קיצוניים, מציבים את העקרון הזה מעל כל עקרון אחר.

צ'אס הולוואי שוב
אני מנסה לדמיין את צ'אס הולוואי רגע אחרי שסיים לכתוב את The End. מאושר, זורח, זחוח. הוא הרגע סיים לכתוב ספר שהוא דמיין שישנה לא רק את חייו, אלא את ההיסטוריה האנושית כולה.

אני גם יכול לדמיין את הולוואי כמה חודשים לאחר ש-The End יצא לאור. הספר אפילו לא קיבל אפילו ביקורות שליליות. איש פשוט לא דן בו. עץ נופל ביער עושה יותר רעש.

הולוואי, שדמיין שהתיאוריה הזאת תציב אותו על אותו שלב בסולם היסטוריה בצוותא עם ניוטון, דארווין ואיינשטיין, בטח היה שבור. או שמא הולוואי, אדם די מלא בעצמו, היה מלא בוז לאנושות? מלא בוז לכל אותם טיפשים שלא השכילו להבחין ביצירת המופת שנמצאת להם מול העיניים?

הבעיה הראשונה של The End הוא מגוון התקוות שנתלו בו. אם במקום ספר היה הולוואי כותב מאמר צנוע באורך 15 עמודים, אז כן היה פה פוטנציאל ליצירה מקורית ונחמדה.

לפעמים דווקא היעדר יומרה דוחף להצלחה, כי הוא גורם לאנשים להגיב אליכם בפחות אנטוגניזם. אהובה עלי בז'אנר הזה היא ההודעה בה בישר לינוס טורבאלדס על פירסום לינוקס. הוא תיאר אז את לינוקס במילים:

"זה רק פרוייקט תחביב, זה לא יהיה גדול או מקצועי..".

כיום לינוקס היא אולי מערכת ההפעלה הפופולרית בעולם.

הולוואי עושה מעט מאד ב-225 העמודים של הספר. הוא בעיקר מגדיר שלושה מושגים: רכוש, חופש וכפיה.

כל אחד מהמושגים האלה הוא מנסה להגדיר היטב – מה שהוא קורא מדעית. למרות שהולוואי מכנה את ההגדרות מדעיות, מדען אמיתי היה מכנה אותן "הגדרות מילוניות". כי מה, מילון לא מנסה להגדיר מושג במדויק?

איזו סוג של הגדרות יש להולוואי? למשל:

– רכוש: אוסף של דברים מוחשיים ולא-מוחשיים (מחשבות) ששייכות לאדם.
– כפייה: כל פעולה שמשפיעה על סך הרכוש של האדם בניגוד לרצונו.
– חופש: היעדר הכפייה.

על כל אלו מניח הולוואי שורה של "משפטי הליברטיאניזם". סוג של חוקי טבע שמתאימים לחברה האנושית. נגיד: בחברה אנושית יש יחס הפוך בין הכפיה לבין החופש. הוא אפילו מגדיל וכותב את זה בנוסחא מתמטית.

הבעיה היא שהמושגים הללו לא מוגדרים כמותית. אין דבר כזה "שבע חופש" ו"שמונה כפייה". הנוסחאות שלו אולי נראות מקצועיות, אבל אין אפשרות להעריך אותן.

צחוק בצד, The End הוא ספר מהנה לקריאה מכמה סיבות.

הראשונה, ואולי החשובה מכל, היא שהולוואי כותב טוב. הוא קולח, מקורי, ואם נתעלם מכל המקומות בהן הוא מחמיא לעצמו (הוא עושה את זה המון), הוא גם כיפי. The End

הוא ספר שגורם לחשוב על הנושאים עליהם הוא מדבר. לא שיקרתי כשאמרתי שזה יכול להיות יופי של מאמר בן 15 עמודים.

בתור ספר עם 252 עמודים, The End עושה סוג של "היסטוריה של סוציולוגיה ופילוסופיה של האנושות לילדים". הולוואי מתאר מגמות, סיפורים ותנועות מהפכניות היסטוריות באותו טון פשוט, כיפי וקולח, כשהוא לא משאיר מקום לאפור. תמיד הסיפור שלו מאד פשוט, תמיד יש בו טוב ורע.

כיף לקרוא, אבל צריך להיזהר לא לקחת את המידע הפשטני הזה "כמו שהוא", הלכתי כמה פעמים במהלך הקריאה לבדוק דברים במקורות אחרים, והחכמתי.

אחת הבעיות של הולוואי זה שהוא שואב את הידע שלו ממעט מאד מקומות. רוב הציטוטים לקוחים או מסיפור הציוויליזציה של וויל ואריאל דורנט (סדרה בת 11 ספרים שמספרת את כל ההיסטוריה של העולם) או מהכרונולוגיה של העולם ע"פ אסימוב (כן, אותו אסימוב מהמד"ב).

אבל אינטלקטואליזם לא עובד ככה. לא בהיסטוריה, לא בפילוסופיה ואפילו לא במתמטיקה. לא מספיק לקרוא מאמר אחד או ספר אחד על הנושא ולחשוב שהבנתם את העומקים והרבדים שלו. זאת הדרך לראייה חד-מימדית של דברים, ולא לראייה עגולה שלהם.

לקח לי זמן, בתור סטודנט למתמטיקה, להבין שכל הגדרה וכל משפט – בסיסיים ככל שיהיו – אני צריך לקרוא ב-4-5 ספרים. אפילו אם נדמה לי שהבנתי את כל הצדדים שלהם כבר בפעם הראשונה. כי בכל ספר מגדירים אותם קצת אחרת (או לפעמים לגמרי אחרת), ושומטים לגמרי את הקרקע מתחת להבנה שלי.

אותו הדבר בהיסטוריה. כל מלחמה תתואר אחרת ע"י כל כותב, ולפעמים אפילו יהיו לאותה מלחמה מנצחים שונים בספרים שונים.

הולוואי תיכנן שני המשכים ל-The End. הם אמורים להכניס בלוקצ'יין וקוד פתוח לסיפור, ולתאר את המשנה המדינית על פי הולווואי.

הראשון מביניהם, Breakout יצא באמצע 2019 בהוצאה עצמית ולא בהוצאת liberland כמו הראשון. מה שזה אומר זה שהולוואי טרם וויתר על החלום שלו; אנשים כמוהו הם כמו חבובות, אף פעם לא מוותרים. אבל אולי זה כן אומר שליברלנד ויתרה על עניין הארץ, או לפחות הקטינה חלק מהמאמצים.

קל ללעוג לליברלנד ולזלזל בצ'אס הולוואי. אני עושה את זה בשורות אלו כי אני לא מאמין שהרעיונות שלהם מבוססים או חדשניים מספיק כדי להיות מחתרתיים.

אבל עם זאת ההיסטוריה מורכבת מרעיונות הזויים שהפכו איכשהו למציאות.

אז אולי יום אחד ליברלנד תהיה ארץ חשובה ועשירה, ואולי יום אחד צ'אס הולוואי יהיה הוגה הדעות ההיסטורי שלהם כמו שהוא רואה את עצמו. עד אז הוא יאלץ להסתפק בביקורת הזאת.

[The End – צ'אס הולוואי, 252 עמודים, 2018]