המדף הז'אנרי: The Raven Tower – אן לקי

ב-2013 הוציאה אן לקי את יושרה שניונית [ביקורת]. קראתי אז ביקורות שאמרו שהוא "ספר המד"ב הכי חשוב שיצא מזה עשור", ודי ביטלתי אותן. חשבתי לעצמי, וגם כתבתי בבלוג, שאני לא מבין את ההייפ. שהוא כולה ספר מד"ב ממוצע עם גימיק מגדרי.

שבע שנים מאוחר יותר, עברנו את sad puppies ו-rabid puppies, בכנסים כיום יש תגים שמציינים את מגדר המשתתפים, חצי מפרסי המדב"פ שינו שם, והקהילה היא Woke אחד גדול.

הגיע הזמן לאמר: טעיתי. טעיתי בגדול. יושנה שניונית הוא ספר המד"ב הכי חשוב של העשור והוא שינה לגמרי את פני התחום.

היו כמה סיבות לטעות. סיבה ראשונה היא שאני שקראתי קצת יותר מדי מד"ב בחיי, ולכן אמרתי "אוי, לה-גווין ודלייני כבר עשו את זה לפני חמישים שנה". שזה נכון, אבל לא השכלתי להבין שכמעט ולא עשו את זה מאז.

סיבה אחרת היא שלא הייתי מחובר לתרבות האנגלוסקסית ב-2014 (ואני עדיין לא מחובר ב-2020), כך שלא היה לי קשר רגשי לזרמים התרבותיים שיצרו את יושרה שניונית (ושוב, אני גם לא ממש קשור לזרמים התרבותיים שיש שם כרגע).

שני ההמשכים של יושרה שניונית היו עטורי פרסים, אבל לא קראתי אותם כי לא התחברתי לספר עצמו.

הנה, עברו שבע שנים, לקי הוציאה ספר חדש בסדרה חדשה – פנטזיה הפעם. אמרו לי שהוא שונה לגמרי מיושרה שניונית ושיש מצב שאוהב אותו.

קראתי את הספר, ולא. דעתי עליו זהה לחלוטין לדעתי על יושרה שניונית: ספר ממוצע עם גימיק קטן.

סורי לכל האוהדים, כנראה שאן לקי ואנוכי לא נועדנו אחד לשני.

נתחיל מהגימיק. חצי ממגדל העורב מסופר בגוף שני יחיד. המשפטים בנויים כמו "אתה פנית ימינה, הסתכלת למראה ואז ראית שיח". קראתי ביקורות שעפו על זה, למרות שאני לא רואה מה זה מוסיף לסיפור. זה קישוט כזה, גימיק.

שמח ששמנו את הנקודה החשובה הזאת בצד ואפשר להתמקד בעלילה.

במשך מאות שנים שומר על ממלכת אירדן אל בשם "העורב". הוא נמצא במגדל, משקיף על הממלכה, ומתקשר דרך שליח אנושי שמכנים אותו Lease. בתכל'ס ה-Lease הוא השליט האמיתי של הממלכה.

יום אחד נעלם ה-Lease (אבוי!), ואחיו ממנה עצמו להיות ה-Lease החדש.

זמן קצר אחרי זה שועט לממלכה אדם בשם מוואט, בנו של ה-Lease הקודם והאיש שעל פי כללי הירושה אמור להיות ה-Lease החדש. מאוואט מגלה שאביו נעלם, שדודו מינה את עצמו ל-Lease, ונכנס למין מרה שחורה שגורמת לו להסתגר בחדר במשך כמה ימים.

אז מי יחקור מה קרה ל-Lease הקודם? מסתבר שהחקירה תבוצע על ידיד דמות בשם אולו: אחד העוזרים של מוואט.

הדמות הראשית בספר היא אולו, ורוב העלילה מסופרת מנקודת המבט שלה.

נקודת המבט השניה היא של אבן. אני לא צוחק, איתכם, אבן.

האבן הזאת היא אל עם כוחות חזקים. מה שכבר רומז לכם שמבנה האלים של אן לקי הוא של אלים די חלשים. אחד הדברים שראיתי שאנשים עפו עליהם בספר היא שאחת הדמויות הראשיות הן אל חלש שהוא בעצם אבן.

שמתם לב שלא התייחסתי למגדר של אולו, הדמות הראשית? זה בגלל שלקי ממשיכה במנהגה לכתוב ספרות מגדרית, וגם פה לא ממש ברור מה המין או המגדר של הדמות. בניגוד ליושרה שנינוית פה זה פרט שולי בעלילה ולא העיקר.

מה שלקי יוצרת זה ספר פנטזיה שהוא גם טייק על המלט של שייקספיר, וגם סיפור בלשי בקטנה. יש בו גם אנשים אוהבי כוח, וגם אלים קטנים שמנסים לשרוד בעולם.

מה שאין בו זה טיפת הומור. אני חושב שזה אחד הדברים שהכי מפריעים לי אצל לאקי. הספרים של לא מספיק דרמטיים כדי להצדיק היעדר הומור. בהיעדר גם דרמה כבדה וגם הומור, רוב הטקסטים מרגישים לי מלאכותיים, חסרי חיים. אני קורא אותם ומבין מה קורה, אבל לא מתחבר לזה אפילו קצת.

מגדל העורב הוא ספר קטן יחסית. הוא מתאר סיטואציה מאד ספציפית, במקום אחד, והאירועים בו מתרחשים במספר קטן של ימים. יש בו מעט דמויות, ומאד ברור בכל פרק מה קורה.

זאת אחת הסיבות שסיימתי את הספר. סיבה שניה היא שרציתי לדעת מה פתרון התעלומה הבלשית, וסיבה שלישית היא שהייתי בטוח שהוא יהיה מועמד להוגו 2020 ורציתי להשוויץ שכבר קראתי ספר אחד מהרשימה.

מאז שסיימתי את הספר ועד כתיבת הביקורת התפרסמו המועמדים לפרס ההוגו, אבל מגדל העורב לא נמצא שם. פחות מזה שזה אומר שההתלהבות מלקי פגה, זה יותר אומר שהגיע כבר דור ההמשך שלה, שלקח את ז'אנר המד"ב שהיא בראה והביא אותו לשיאים חדשים.

אבל לא צריך לדאוג לאן לקי. מגדל העורב עוד יהיה מועמד ויקבל פרסים השנה. עדת המעריצים שלה תמשיך לאהוב את מה שהיא כותבת, ותמשיך לראות בספרים של לקי את הקסם שאני לא רואה.

[The Raven Tower – אן לקי, 416 עמודים, 2019]