המדף הז'אנרי: אלטנוילנד – בנימין זאב הרצל

[ניימן: פוסט אורח מיוחד ליום העצמאות מאת בנימין גלינסקי, שהחל בתור קורא הבלוג אבל עם הזמן הפך לחבר]

הילדים שלי מאזינים לאחרונה לפודקאסט היסטורי לילדים. השבוע הם שמעו על הרצל ושאלו עליו. הקראתי להם קצת על ספרו המפורסם אלטנוילנד (על שמו קרויה העיר "תל-אביב"). היות והספר כבר היה ביד, וגם יום העצמאות התקרב ובא, החלטתי שזאת הזדמנות טובה פשוט לקרוא אותו סוף סוף בעצמי.

אלטנוילנד נכתב ב-1902 ע"י הרצל. זהו סיפרו השני העוסק בחזון המדינה היהודית (אחרי "מדינת היהודים"). מטרת הספר הייתה לתאר את חזונו של הרצל בנוגע ליישוב העתיד לקום בארץ ישראל. כיום אנחנו קוראים לזה מציאות, אבל ב-1902 זה היה מדע בדיוני מדיני טהור.

לספר שני שמות: אלטנוילנד (המקורי) ו"תל אביב" בתרגום חופשי לעברית. בפוסט אחליף בין שתי השמות.

במהלך הקריאה של אלטנוילנד ההשוואה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה לז'ול וורן.

הרבה מאוד אנשים מאמינים שז׳ול וורן היה גדול כתובי המד״ב בכל הזמנים. החזון שהוא מצייר בספריו התגלה כקרוב למציאות (שהלכה והתפתחה אחרי מותו) ומוסיף הילה מיוחדת לספריו.

מנסים להסביר את היכולת הנבואית (כמעט) של וורן בכך שהילדים שקראו את ספריו גדלו להיות הממציאים ששיכללו ובנו את ההמצאות שוורן חשב עליהן.

הקריאה בספר ״תל אביב״ שכתב חוזה מדינת היהודים, בנימין זאב הרצל מעלה את החשד שזו בדיוק הייתה שאיפתו של הרצל. הניסיון לצייר את העתיד הבידיוני בצבעים ברורים ועזים מרמז על התוויית דרך ברורה בניסיון להגיע להתיישבות יהודית עצמאית. כספר כזה, נדמה שהערך המרכזי של הספר הוא ערך היסטורי, ולא סיפורי.

הערת אגב: בניגוד לספר "מדינת היהודים", בספר תל אביב ברורה תחושת אי הנוחות של הרצל מהמושג מדינה. לכן הוא מדבר על אוסף של חברות, הסתדרויות ווועדים.

הערת אגב נוספת: אזהרה, אמנם מדובר בספר שיצא לאור לפני כמעט מאה ועשרים שנה, אבל אם אתם עוד מתכוונים לקרוא אותו, החלק הבא עלול להכיל ספוילרים.

לא קראתי הרבה ספרי אוטופיה (כמו שהיה נקרא הז׳אנר שהיה נפוץ בסוף המאה ה19) ולכן קשה קצת לשים את האצבע על הברקות סיפרותיות של הרצל ועל קטעים שהרצל שאל מסופרים אחרים.

הסיפור מתחיל בקפיצה אל העתיד בצורה חלקה ודי משעשעת. פרדריך לוונברג הוא יהודי צעיר, מלומד, בן "זמננו" (1899, כן?) מובטל ומאוכזב מאהבה נכזבת. הוא מצטרף לאציל פרוסי המכנה את עצמו קינגסקורט שמחליט לעזוב את העולם ולעבור להתגורר באי בודד אחרי בגידה שחווה.

קינגסקורט מבקש מפרדריך להתלוות אליו כדי שלא ישכח איך לדבר בשפת בני אדם, למרות איבתו לבני אדם באשר הם. בדרך אל האי הם עוברים בפלשתינה (תחת התירוץ שזו ארץ היהודים ופרדריך הוא הלוא יהודי). עשרים שנה אחר כך, כדי שפרדריך לא ינטוש את האי, הם יוצאים לסיבוב קצר באירופה ובדרך עוצרים בנמל חיפה שעשרים השנים שחלפו שינו אותו לבלי הכר.

החברה החדשה שמתאר הרצל, היא חברה סוציאליסטית בעיקרה, אבל נראה שהרצל מודע היה גם לחולשות השיטה הסוציאליסטית ומנסה לחפות עליהם עם ״טלאים״ קפיטליסטים.

בחברה הארצישאלית של הרצל יש בעלי הון, אבל פשוט לא מעריכים אדם על פי הונו אלא על פי אופיו.

לוונברג, גיבור הסיפור, פוגש שוב בארץ ישראל את מושא אהבתו שבחרה להינשא לאיש עסקים עשיר על פניו בצעירותם בוינה. הפעם היא כבר לא הנערה המושכת שהוא זוכר אלא אישה מבוגרת, עשירה, אבל נאבקת למצוא את מקומה בארץ בה העושר לא פותח בפניה דלתות.

כיצד אפשרית חברה אוטופית כמו בספר תל אביב? חברה שבמשך עשרים שנה מיישמת את הטכנולוגיה החדישה ביותר ובכך הופכת ארץ נכשלת בתוך עשרים שנה למרכז העולם אליו מגיעים אנשים מכל אירופה לחופשת חורף?

התשובה של הרצל היא חברה מרכזית אחת, חברה שמנהלת את כל תחומי החיים. חברה שמאפשרת שילוב מדוייק בין עבודה וגמול. היא מאפשרת לקצר תהליכים ולהשתמש בידע שנצבר בתחום אחד כדי לקדם תחום אחר לגמרי.

כל מי שעבד בפרויקטים עם ניהול מרכזי שכזה, מכיר את הבעיתיות שבניהול כזה. הפתגם אומר שחוזק שרשרת נמדד בחוזק החוליה החלשה שבה, וגם בחברה מרכזית כזו, לרוב תימצא חוליה חלשה שתאט את שאר חלקי המערכת. תלות כזו כמובן גם תתבטא בצורה חריפה. במידה ואחד האגפים קורס, קריסת שאר החלקים הופכת לכמעט בלתי נמנעת.

120 שנים אחרי יציאת הספר, נדמה שתל אביב המודרנית, מפגרת שנות דור אחרי תל אביב של הרצל. נשאלת השאלה, איך הצליח ז׳ול וורן, בלי קהל מעריצים ליצור תבנית אליה יצקו קוראיו את המציאות, והרצל, למוד הקונגרסים לא הצליח?

אפשר לתלות את הסיבות בכמה גורמים. אבל בעיני ההבדל הגדול היא העובדה שז׳ול וורן תיאר אנשים מהסוג שהכיר, סקרנים, תחרותיים ולפעמים אנוכיים. הרצל תיאר שינוי בבני האדם.

לא משנה כמה ישתנה העולם, אופי האדם ישאר יציב. אמירה יהודית אומרת שקל יותר להזיז הר מלשנות תכונה אחת בנפש. ז׳ול וורן תיאר הזזה של הרים, הרצל תיאר הזזה של אנשים.

״הפוליטיקא בינינו איננה עסק או אומנות, לא לגברים ולא לנשים. ידענו להשמר היטב מן המגפה הזאת. אנשים שמנסים למצוא את לחמם מן הדעות שהם מודיעים, תחת אשר עליהם למצוא חית ידם מעבודתם, מתנכרים בינינו היטב, ובמהרה יוסר המסוה מעל פניהם, והם בזוים״ אומר דוד, המנחה את פרידריך בארץ ישראל.

כל מי שחי במדינת ישראל בשנה וחצי האחרונות לא יכול שלא לגחך.

[אלטנוילנד – בנימין זאב הרצל, 229 עמודים, 1902]