מועדון הקריאה מפגש 43: Providence – מקס ברי

[ניימן: המפגש ה-43 של מועדון הקריאה. הביקורת חפה מספויילרים, התגובות לא.

את הביקורת כתב ארז רונן הבלתי נלאה, שכבר כתב כמה פעמים למועדון הקריאה בעבר. הפעם הוא לא רק כתב את הביקורת, אלא גם הציע את הספר למועדון. בואו נראה מה יש לו לאמר עליו]

לעיתים קרובות, כשאני קורא ספרי ז׳אנר אני מרגיש שאני קורא סימולקרות.

קחו כמה רגעים להתאושש מהמשפט של בוגר-גילמן הזה, והישארו איתי עוד שנייה.

מד״ב ופנטזיה נמצאים במיטבם, לדעתי, כשהם מנסים להתייחס לעולם האמיתי, זה שאנחנו חיים בו כאן ועכשיו. אך ברוב המקרים, אני מקבל את הרושם שבמקום לבסס את הסיפורים שלהם על החיים עצמם, סופרי הז׳אנר העכשוויים מבססים אותם על בסיס ספרי הז׳אנר שהם קראו כשהם פיתחו את טעמם הספרותי. כך, אני קורא בעצם שכפול של שכפול: ספרי מד״ב שעדיין מתייחסים לקונפליקטים חברתיים מתקופת המלחמה הקרה, ספרי פנטזיה שלא מצליחים לצאת מצל העולם שברא טולקין.

אבל אז מגיע ספר כמו Providence וחוזר למציאות. או, אולי צריך להגיד, חוזר להתייחס למציאות. הוא עדיין מלא כבוד ליסודות הז׳אנר, אך מתייחס בעיקר למציאות בת זמננו.

מצד אחד זה ספר על ארבעה בני-אדם על סיפונה של חללית מתקדמת. מהצד השני זה ספר על מדיה-חברתית, שיווק, פייק-ניוז ותאגידים. מקס ברי מצליח לעשות את השילוב הזה בצורה כל כך מושחזת ומדויקת, והספר הצליח לתפוס אותי בכח הכבידה שלו מהרגע הראשון.

אבל אז (שוב!), כדרכם של יותר מדי ספרים שיצא לי לקרוא לאחרונה, הוא שוכח מכל מה שהוא בנה ומשנה לגמרי כיוון בערך בנקודת האמצע.

רגע, אני מקדים את עצמי. קודם תמונה, ואז אתחיל לספר על הספר מהתחלה.

הזמן הוא העתיד. האנושות נמצאת במלחמה ארוכה נגד מין של מפלצות חלל המכונות ״סלמנדרות״. כלי הנשק החדש הוא ספינות חלל חדשות מסוג Providence, והן מפלצות מלחמה של ממש שמסוגלות לאייד עשרות אלפי סלמנדרות תוך שנייה אחת.

על כל ספינה כזאת נמצאים ארבעה אנשי צוות אנושיים. אך מכיוון שהיכולות של ה-AI שמנהל את הספינה עליונות במובהק על היכולות המוחיות של חברי הצוות, אלה שואלים את עצמם במהרה מה בכלל תפקידם שם?

ארבעת חברי הצוות האלה הם הדמויות האנושיות הכמעט יחידות בסיפור הזה, וכולן נהדרות. מקס ברי משרטט ארבע דמויות שונות, כל אחת מהן עם סיפור רקע מלא, תכונות אופי מובהקות ויכולת מופלאה להפתיע ולרגש.

גילי, קצין המודיעין, הוא גאון מחשבים שלא מסתדר יותר מדי עם בני-אדם אחרים. אנדרס, קצין הנשק, הוא בחור נאה במיוחד אך חמום מוח, שלא מצליח להשאיר את עברו מאחוריו. ג׳קסון, הקפטנית האמיצה, היא סלבריטאית-על אך היא גם הניצולה האחרונה מקרב-חלל עקוב מדם בו הסלמנדרות ניצחו צי שלם של ספינות אנושיות. ובינפילד, האחרונה חביבה, היא קצינת ״החיים״ של הספינה, שדואגת שכל חברי הצוות לא יאבדו את שפיותם במשימתם המשעממת והארוכה הרחק מהבית.

החצי הראשון של הספר עוסק בהתמודדות של ארבעת החברים האלה מול עצמם ומול הספינה, שהופכת לספק בית ספק בית-כלא.

האם הספינה האוטונומית שלהם היא ייצור חי? ואם כן, האם סביר שהספינה תפנה נגד אנשי הצוות שלה, או שה-AI שלה, שכל מטרת קיומו הוא להגן על האנושות, הוא בסך הכל סוג חדש של ״מכונת שרידה״ שלא שונה מהותית מהגוף האנושי עצמו?

אלה שאלות מעניינות, שמעלות תעלומות ורגעים מצויינים במהלך החלק הראשון של הספר. מצטרפים אליהם ביקורות חברתיות רבות שלא אפרט כדי לא לספיילר. אבל גם הן מעניינות מאוד.

התקלה מתרחשת כשמגיעים לחצי השני של הספר. הוא זורק את כל החלק הראשון לפח והופך את הספר למעין ״הרפתקאת אקשן בחלל״. למרבה הצער, ההרפתקה הזאת מאוד סטנדרטית, מאוד צפוייה ומחווירה לעומת החצי הראשון והמעניין.

פתאום ההתייחסות לאלמנטים חברתיים מהכאן והעכשיו נשכחים לגמרי, והאקשן תופס את כל הבמה. פתאום מה שהתחיל כמד״ב עכשווי ורלוונטי הופך לסימולקרה בעצמו, שהרגיש לי כמו אלף ואחת ספרי ״מלחמה נגד מפלצות חלל״ שכבר קראתי או ראיתי בעבר.

למרות הכל, נהנתי מ-Providence. הייתי שמח יותר אם מקס ברי לא היה עושה כזו פניית פרסה בנקודת האמצע, וממשיך לפתח את הנושאים מהמחצית הראשונה של הספר. אבל בכל זאת, גם בחצי השני והפושר הכתיבה זורמת, הדמויות מצויינות והעלילה מסקרנת.

Providence הוא אולי לא הספר המבריק שחשבתי שהוא יהיה אחרי שסיימתי את הפרקים הראשונים, אבל הוא עדיין חווית מדע בדיוני מודרנית מוצלחת למדי.

[Providence – מקס ברי, 352 עמודים, 2020]