לאורך רצועת חוף הים הבלטי בפולין

לפני שלושה שבועות התחיל הקיץ בפולין. ניצלתי אותו לרכב את כל 400 הקילומטר של קו חוף הים הבלטי הפולני.

רגע, הקיץ "התחיל עכשיו"?! נשמע לכם מוזר? תזרמו איתי. מדובר בפולין. מדינה בה במאי ירד שלג, ביוני הסתובבתי עם מעיל (למרות 3 ימים "חמים" של 28 מעלות) וביולי היה גשום וקר.

אז כן, רק באוגוסט הגיע הקיץ. הוא תכף יעזוב.

בשנים רגילות אני מנצל את הקיץ לטיולים במקומות אקזוטים. השנה, הפסיכולוגיה שלי נדפקה. במקום חורים נידחים, אני רוצה עמחא, סחיות, מיינסטרים ונורמליות.

כך הגעתי לרכב מגדנסק, לאורך כל קו החוף הפולני, עד גרמניה.

רואים את התמונה למעלה? היא חזרה כל כך הרבה במהלך 400 הקילומטרים, שכבר שכחתי איפה בדיוק צילמתי אותה.

קו חוף הים הבלטי מלא בשורת עיירות כאלה, חלקן בכלל כפרים. הן כולן העתקים כמעט זהים אחת של השניה. עמוסות דוכני פלסטיק עם אוכל מטוגן, סוכר ואלכוהול.

יש שיראו בזה סיוט. אני ראיתי בזה את האנרגיה האנושית שחסרה לי בתקופת הקורונה.

בלילה העיירות האלו הופכות למסיבה אחת גדולה, קולנית וצבעונית.

התמונה למעלה נלקחה מ-Mieleno, בירת עיירות החוף הפולניות ושם נרדף לטעם רע בקרב המקומיים.

מדגם מהיר בקרב האנשים שפגשתי שם מראה שהם מגיעים מכל קצוות פולין – חוץ מוורשה! זאת בירת הפרובנציות, אלו שבאים לנפוש ב"טעם רע".

האוכל המקומי כולל בעיקר דגים. מרקי דגים, דגים מטוגנים ותפוחי אדמה. קצת סבלתי, כי אני לא אוכל דגים בדר"כ (או בשר), וגם לא דברים מטוגנים. אבל היה חריג אחד גדול. הנהו:

זה מרק דגים וטרטר סלומון של Bar Przystań ב-Sopot. מסעדת פועלים שקיבלה תהילה, ומכל רחבי המדינה באים לאכול בה. המרק חסר עצמות ורך בצורה מדהימה, הדגים נמסים ממש. התיבול הוא משלל העשבים המקומיים, והחך שלי לא מספיק מנוסה כדי לפענח אותו. מנה מדהימה, ששווה לאכול שוב ושוב ושוב.

למרות שהאוכל הסטנדרטי באיזור מונוטוני, ב-400 קילומטרים רכיבה אפשר למצוא פנינים. הנה למשל Zagroda Śledziowa, חוות הרינג, מסעדה ו-B&B באמצע שום מקום. נתקלתי בו במקרה וישר עצרתי שם לבירה מקומית ואוכל בלטי כפרי.

הטיול מתחלק לשני חלקים. הראשון הוא בין גדנסק לקצת אחרי Ustka. דרכי האופניים בו לא ברורות ולא סלולות. הטיול יורד הרבה מקו החוף ונכנס לתוך יערות וביצות. תמונה טיפוסית מהחלק הזה נראית ככה:

לא קל לחצות את הגשרים המאד צרים האלה.

החלק השני מתחיל קצת אחרי Ustka, מהרגע שנכנסים למדינת מערב פומרניה. המדינה לקחה על עצמה את פרוייקט שביל האופניים ברצינות. רוב השביל סלול, עובר ליד חופים, בין יישובים ובין אטרקציות. רכיבה קלה, ארוכה ומאד נעימה.

רוב הרכיבה עוברת דרך חופים די ריקים, שנראים ככה.

טיול אופניים לאורך חוף הים הבלטי הוא טיול רגוע, נטול הרפתקאות כמעט. חוץ מאחת קטנה, שכללה אירוע שקרה לי פעם ראשונה בחיים.

[בית מסורתי. תמונה שנלקחה רגע אחרי שיצאתי מאיזור הביצות]

קצת לפני Rowy יש פארק לאומי של ביצות. המפה אמרה שיש בו שבילים שיקצרו את הדרך בכמעט 30 קילומטר. בכניסה לפארק פגשתי שתי יערניות קשוחות. הן אמרו ש"יש קצת בוץ בהמשך, אבל לא משהו רציני, אתה יכול בכיף לקצר פה עד ל-Rowy עם האופניים".

הן שיקרו.

אחרי בערך 7 קילומטר אדמה בוצית מוקפת ביצה בשני צידיה, הגעתי לפתע לחלק שביל בו הביצה עלתה על גדותיה וחסמה את הדרך. זה כנראה לא מחזה נפוץ בפארק, אבל החודשים האחרונים היו גשומים בצורה היסטורית, וגרמו לכל מיני מחזות לא נפוצים.

עזבתי את האופניים וניסיתי לבחון את הביצה שחוסמת את דרכי. החלק ה"קצר" ביותר שלה הוא רק 10 מטר.  הנחתי רגל בכמה מקומות, אבל כל אחד מהם היה לא יציב וישר התחיל לשקוע.

הבטתי והבטתי. ברור היה לי שהדבר הנכון הוא לפנות אחורה, אבל גם ברור היה לי שאני חייב למצות כל אופציה לפני שאני עושה זאת. באומץ התיישבתי על האופניים, והחלטתי לנסות לרכב מהר בקו ישר ולעבור את הביצה לפני שאשקע.

זה לא עבד.

מהרגע שעליתי עם האופניים על הביצה הם פשוט שקעו עד גובה הברך שלי. קפצתי מהר בבהלה אחורה והתחלתי למשוך אותן, ושתי דקות לחוצות מאוחר יותר הצלחתי לחלץ אותן. שלמים אך מלוכלכים להפליא. שלא לדבר עלי: מלא בבוץ עד גובה הברכיים, עם נעליים וגרביים ספוגים.

בזמן שהתנקיתי, הופיעו בצד השני של הביצה שני נוודים עם אופניים. הם היו מבוגרים יחסית, עם בגדים מלוכלכים ושיניים חסרות.

תיקשרנו בצעקות. שיכנעתי אותם שאי אפשר לעבור את הביצה, אז הם משכו בכתפיים ועשו אחורה פנה. לא יודע לאן.

חזרתי את 7 הקילומטר אחורה הרבה יותר מהר ממה שעשיתי את הדרך הלוך. פשוט רציתי לעוף משם כבר. בכביש הראשי פניתי ימינה, והתחלתי דרך בת 30 קילומטר להקיף את הביצה.

ואז, 2 קילומטר מאוחר יותר, פגשתי את הנוודים! הם לא נראים הטיפוסים שיעשו 30 קילומטר בזמן שאני עושה 9, אז ניסיתי להבין איך הם הגיעו לשם. הם הסבירו לי, בפולנית מאד לא ברורה של אנשים עם שיניים חסרות, שיש קיצור דרך בין השדות שחוסך את העיקוף, ושאין בו הרבה בוץ. עקבתי אחרי ההוראות שלהם, והצלחתי לצלוח את שמורת הביצות בלי יותר מדי נזק.

כך קרה שניימן שקע עם האופניים לראשונה בחייו לביצה, ושגם גיליתי דרך בין השדות שרק נוודים מקומיים מכירים.

סוף טיול, האופניים ברכבת המקומית לברלין. שם שהיתי עוד שבוע, שעליו נדבר אולי מאוחר בשלב מאוחר יותר של השנה.