המדף הז'אנרי: The Priory of the Orange Tree – סמנתה שאנון

The Priory of the Orange Tree הוא ספר פנטזיה אפית שרובכם לא שמעתם עליו.

הוא יצא ב-2019, ולמרות שאי אפשר לאמר שהעולם "התעלם ממנו", בכל זאת יש לו 7200 ביקורות בגודרידס נכון לעכשיו, גם אי אפשר לאמר שהוא זכה להכרה רבה מדי. הוא לא היה מועמד לשום פרס ולא קיבל אזכורים ברשימת "הספרים הטובים ביותר ב-2019".

על פניו נדמה ש-The Priory of the Orange Tree צריך להיות מועמד לכל פרס אפשרי. הוא גם פמיניסטי, בתור גירסה פמיניסטית מודרנית של האגדה הקלאסית 'סיינט ג'ורג' והדרקון', הוא גם מציג דמויות בשלל גזעים ונטיות מיניות, והכי חשוב: הוא גם ספר טוב.

אז מה "פוגע" בפופולריות שלו? ראשית, האורך, 848(!) עמודים. שנית, זה שהוא עומד בפני עצמו, ולא חלק מסדרה. אבל העובדה הכי חשובה היא שלוקח בערך 200 עמודים של שיעמום עד שמתחילים להיסחף לסיפור. למי יש כיום כוח ל-200 עמודים של אקספוזיציה איטית?

קראתי את הספר עקב המלצה חמה מאד של חבר. איש שקרא כמה אלפי ספרי פנטזיה בחייו, ולכן יש לקחתי את ההמלצות שלו ברצינות.

הדעה שלי בסופו של דבר מתחלקת לשלוש. השליש הראשון של הספר הוא אקספוזיציה איטית שצריך סבלנות לצלוח אותה. השליש השני שלו מדהים(!), אחת הקריאות הטובות שהיו לי השנה. והשליש האחרון שלו "סטנדרטי", בקטע של מלחמת פנטזיה של טוב מול רע.

אישית, לא הייתי ניגש לקרוא ספר של יותר מ-800 עמודים בשביל "רק" שליש אחד מדהים. אבל יש אנשים, כמו זה שהמליץ לי עליו, שעפו על הספר כאילו אין מחר, כולל השליש האחרון שאני מצאתי קלישאתי.  קחו את זה בחשבון.

על פי הנוהג אחרי התמונה מגיע תיאור קצר של העלילה. אבל לו עקבתם בדקדקנות אחרי הטקסט בהתחלה, הייתם מבינים שזה בלתי אפשרי פה.

שאנון מתחילה את הספר ב-200 עמודים של אקספוזיציה עדינה, מלאכת מחשבת, שהופכת את העולם מ"סתם עוד עולם פנטזיה", ל"עולם דמיוני, עשיר, אמין ואמיתי".

אם לנסות בכל זאת לספר מה יש בספר. יש ממלכות, מלשון "מלכה" ולא מלשון "מלך" (כלומר, אשה שליטה שם). יש קסמים, קצת ובמינון הנכון. יש דרקונים, הרבה אבל זה תמיד מינון נכון, ויש כל מיני חרטא של פנטזיה, עם נבואות, חפצי קסם ומלחמת אור מול חושך.

התיאור הסטנדרטי הזה עושה עוול לספר, שבמציאות הוא ממש לא סטנדרטי. במאתיים עמודים הצליחה סמנתה שאנון לקחת עולם עם אלמנטים סטדרנטיים, וליצוק ממנו משהו מאד ייחודי.

כל ארמון וחדר יועצות בספר מרגישים אמיתיים. כל דמות היא אחת שאנחנו ממש מכירים ומבינים. זאת בניית עולם נהדרת.

הבעיה הגדולה של הספר היא שלמרות שאני מרגיש שאני מכיר את כל הדמויות, ולמרות שהכל מרגיש נורא מציאותי, בתכל'ס פיתחתי סימפתיה רק לאחת מהן: איאד דוריין (Ead Duryan). היא, במידה מסוימת, הגיבורה הראשית של הספר: לוחמת וקוסמת קשוחה שעובדת בתור מרגלת.

כשאיאד סובלת, אני סובל. כשאיאד מאושרת, אני מאושר. היא באמת דמות נהדרת שנורא נקשרתי אליה.

אבל משאר הדמויות? לא ממש. אם הן נפגעות, או חלילה מתות, אני מדפדף עשרה עמודים קדימה כדי לראות מתי שאר הדמויות מפסיקות להתבכיין אליהן וממשיכה העלילה. במקרה שלי, שאנון נכשלה באחד הדברים הכי חשובים אצל סופר: ליצור קשר רגשי לאירועים.

האלמנט הבעייתי השני בספר, שגורם לשליש האחרון שלו להיות חלש, זה שלמרות ששאנון עבדה כל כך קשה ליצור עולם מקורי ואמין, ועמלה בפרך ליצור שלל עלילות קטנות ונהדרות בעולם הזה, עלילת המסגרת הגדולה שלה לא יכלה להיות יותר קלישאתית.

לכן השליש השני, שמתרכז בעלילות הקטנות ובאיאד דוריין (שוב, דמות פנטסטית!) הוא נהדר. סוחף, מהנה ומרתק. אבל סוף הספר, שגולש לעלילה אפית של הטוב מול הרע, פשוט לא מתאים לספר שהוא מלאכת מחשבת מכל בחינה אחרת.

למרות הביקורת הפושרת, The Priory of the Orange Tree דווקא גרם לי להיות מסוקרן לגבי סמנתה שאנון.

שאנון היא סופרת שיודעת לארוג סיפורים במלאכת מחשבת. וגם אם הפעם לא יצא לה משהו מושלם לטעמי, כן יצאה יצירה עם כמה חלקים נהדרים. ובעיקר, יצירה שגורמת לי לקרוא דברים אחרים שהיא כתבה, כמו טרילוגיית The Bone Season  למשל.

[The Priory of the Orange Tree – סמנתה שאנון, 848 עמודים, 2019]