המדף הז'אנרי: Dread Empire's Fall, הטרילוגיה הראשונה (ספרים 1-3)

לפני שנתחיל את הביקורת, הודעה:

מחר, ה-23 לספטמבר, יום שישי לסגר שני במדינת ישראל, יעלה באתר פוסט על חמשת אופרות החלל הטובות ביותר אי פעם (שקראתי).

באחד המקומות הראשונים תתברג סדרת Dread Empire's Fall. כן כן, עד כדי כך אהבתי אותה!

כמו אופרת חלל טובה,  Dread Empire's Fall משלבת הכל בערך. מה אין בה? תמהיל של אקשן ועומק? יש. מנה של דרמה וקומדיה? יש גם יש. היא מספיק "מוזרה" כדי להיות מיוחדת, אבל מספיק "קלישאתית" כדי להיות נגישה.

צריך לדעת שמדובר באופרת חלל צבאית ומלחמתית. פה לא פותרים בעיות עם סבב שיחות שלום ונסיונות לדבר אל הרגש ולהבין את הפערים התרבותיים מול הצד השני, אלא עם שתי פצצות מימן.

זאת טרילוגיה עם 1500 עמודים, שלל תתי עלילות, גלריית דמויות שלמה (למרות שיש רק שתיים ראשיות, תודה לאל!) והמון רבדים.

למרות שהכתיבה בה לא "רזה", היא גם לא מעייפת. קראתי אותה תוך קצת יותר משבוע. יש בה משהו סוחף, יש בה עלילה שמרגישה כל כך אמיתית, ויש בה שתי דמויות נהדרות שפשוט רציתי להישאר ער עוד כמה שעות לדעת מה קורה איתן.

המלצה חמה.

מרטינז הוא איש צבא זוטר בתפקיד זניח. הסיכוי שלו להתקדם בחיים שואף לסיכוי שלי למצוא מחר חיסון לקורונה. מרטינז מגיע ממשפחת "אצולה" קטנה מפרובינציה קטנה, ויש לו מבטא מוזר. באימפריה הענקית שבנו ה-Shaa אין מקום לאנשים כמוהו.

קרולין סולא היא אשת צבא אפילו יותר זוטרית בתפקיד אפילו יותר זניח. היא מגיע ממשפחת אצולה נחשבת, אבל כל המשפחה הוצאה להורג בעוון בגידה וסולא הפכה למי שכל התקדמות בחיים נחסמת בפניה.

השניים האלה משרתים בצבא של אימפריית ה-Shaa. האימפריה הגדולה ביותר, וגם היחידה ביותר, שקיימת בייקום. ה-Shaa שלטו במשך אלפי שנים באימפריה ביד ברזל. השיטה שלהם הייתה לקדם שמרנות, ליצור מבנים חברתיים שאי אפשר להזיז, וליצור צבא שאף פעם לא נלחם – אלא רק משמש ככלי לקידום חברתי וקצת לדיכוא אכזרי של מרידות קטנות.

אבל ה-Shaa האחרון עומד למות. זה זמן של שינוי. זמן שכל דבר שאני יכול לספר על מה יקרה בו יהיה ספויילר ענק, אבל בואו רק נגיד שהוא סובב סביב שני הגיבורים הנהדרים שלנו, מרטינז וסולא.

מה שיפה ב-Dread Empire’s Fall זה שיש לו אקספוזיציה קצרה וברורה, ופתאום ברגע אחת מתחילה משום מקום עלילת הסיפור הגדול. תאמינו לי, אתם לא תוכלו לפספס את הרגע הזה.

משם העלילה סובבת סביב שני הגיבורים שלנו. הם לפעמים ביחד ולפעמים לחוד, אבל תמיד בעלי נוכחות. אלו שניים מהגיבורים היותר טובים שנכתבו אי פעם בספרות המדע בדיוני לדעתי. גיבורים עגולים מאד, עם חסרונות ברורים, אבל גם גיבורים יוצאי דופן, עם אינטיליגנציה הרבה מעל הממוצע.

Dread Empire’s Fall מתאפיין בכתיבה נהדרת. זאת לא בדיוק הכתיבה ההומוריסטית הקלילה והסוחפת של סקאלזי, אלא משהו יותר בין ספרות יפה לבין מד"ב אקשן. האיזון העדין הזה נשמר לאורך כל הטרילוגיה, עם קטעים שהיו יכולים להופיע בכל רומן רוסי שמכבד את עצמו, אבל למרות זאת מצליח וויליאמס גם לשמור רוב הזמן על קידום העלילה.

בניגוד לספרי ז'אנר אחרים, שמעריצים את העולמות השמרניים וההיררכיים שהם בונים, Dread Empire’s Fall שונא אותם לגמרי. הספר עסוק ללא הפסקה בהילול הגיבור הלא-מושר. בבוז לאנשי השררה ומוקדי הכוח העיקריים.

ראוי בהקשר הזה להיזכר שהספר התפרסם ב-2002, ונכתב בתקופה של אחרי הקרב על סיאטל, כש-No Logo [ביקורת] היה הספר הכי חם בעולם. זאת הייתה תקופה בה מרד חברתי של השכבות החלשות היה דבר נפוץ.

הספר מאד מציאותי בגישה שלו למאבק החברתי הזה. הגיבורים יודעים שהם נדפקים, מבינים איך המערכת עובדת. הם אפילו מבטאים את דעתם בבוטות כלפי האנשים העשירים. אבל בסופו של דבר הם לא באמת משנים כלום, וכל התלונות האלה הן כמעט כמו אמצעי לשחרר כעס מאשר נסיון לשנות משהו באמת. לא מעט בגלל שכמו במציאות שלנו, אף אחד לא יודע ממש מה לשנות.

יש ב-Dread Empire’s Fall גם אקשן, בעיקר קרבות חלל. אבל אלו מלחמות חלל מ-א-ד איטיות, שיכולות להימשך ימים. האקשן שם הוא כמו לראות משחק שח איטי. זה נשמע משעמם אולי, אבל זה לא. ישבתי על קצה הכיסא בזמן הקרבות.

אם יש חסרון אחד ל-Dread Empire’s Fall זה שהעלילה שלו טיפה קלישאתית. אין במלחמה שמתוארת בספר שום אלמנט חדשני. הוא בגדול מספר שוב סיפור ששמענו אלף פעמים קודם – רק עושה זאת בצורה מוצלחת יותר מכמעט כל הגרסאות, ומציג את הסיפור מנקודת מבט חברתית.

אני מאד (מאד!) ממליץ על הטרילוגיה לכל מי שאוהב אופרות חלל, מד"ב צבאי ופשוט כתיבה טובה.

[Dread Empire’s Fall – ג'ון וולטר וויליאמס (טרילוגיה ראשונה), כל הספרים ביחד קצת יותר מ-1500 עמודים, 2002-2005]